הצורך בשייכות למשהו גדול יותר

הרצאה בערב זיכרון לחיים גורי, מעיין ברוך 4.3.18

היכרותי האישית עם גורי הייתה, לכאורה, לא על רקע ספרותי, אלא פוליטי – המאבק על הגולן ותנועת הדרך השלישית. לא בכדי אמרתי לכאורה. כי אין גורי שאינו שירה. כל הווייתו הייתה שירה, כל שיחתו הייתה שירה, כל שיחה עמו עסקה בשירה, בכל שיחה אתו הוא ציטט מאוצרות השירה העברית.

גורי השתתף כלוחם וקצין צה"ל במלחמות ישראל. במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 49, כבר לא לחם, אלא סייר בין יחידות צה"ל, שוחח עם החיילים, שמע את רשמיהם וחיזק אותם. ברגישות של משורר, הוא קלט את הטלטלה שהסעירה את החיילים והמפקדים, הסדירים והמילואימניקים, בשיחותיו עמו ובהאזנה לרשתות הקשר.

חודשיים לאחר המלחמה גורי הרצה על רשמיו במכון ון ליר. המשמעות העיקרית שאתה חזר מן המלחמה, הייתה שבוטל החיץ בין הישראלי הצבר לבין ההיסטוריה היהודית והעם היהודי; חיץ שהיה כרוך בהיבריס של הצבר הבלתי מנוצח, המתנשא על היהודי הגלותי. וכך הוא אמר, בין השאר: "ישראלים מגלים עכשיו שנדרשת הערכה רבה יותר למנהיגים היהודים בגולה שלא ראו את הסכנה המתקרבת… המלחמה גם הדגישה את הצורך של הישראלים בשייכות למשהו גדול יותר, שהמדינה מסמלת בעבורם… מה שניתן לעשות, זה לתת באנשים משאת נפש, אידיאל, רעיון גדול, תקווה גדולה והזדהות גדולה עם גורלם ועם עמם. זאת אומרת, להפוך את המועקה הזו לפאתוס של קיום, וזה אפשרי. זה אפשרי, ואולי זה הכרחי".

את המהפך התודעתי של מלחמת יום הכיפורים, אותו מתאר גורי, הוא חווה ב-1947, בשליחותו מטעם "ההגנה" להונגריה. כדי להבין את גודל המהפך, כדאי לחזור לגורי שלפני השליחות. גורי הנער העברי, הצבר, שנתקל באידיאולוגיה הכנענית וכמעט נכבש בקסמה – מצד אחד נפשו יצאה אליה ומצד שני הוא חש רתיעה והבנה קיומית ששקר ביסודה.

בספרו "עם השירה והזמן" – קובץ מסות ומאמרים, בן שני כרכים, המהווים מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ורוחנית, הקדיש גורי פרק שלם לכנענים וליחסי המשיכה – דחיה שלו אתם.

במאמרים שפרסם בשנות השמונים ומובאים בספר, חוזר גורי לשיחה אחת, מיני רבות מאוד, עם רטוש ב"כּסית". הוא יוצא לוויכוח עם רטוש וויכוח עם עצמו, ברטרופסקטיבה של 30-40 שנה, מתוך אותה שיחה. רטוש מנסה לשכנע אותו בצדקת הכנענות. "הוא בא בפעם האלף להציל את נשמתי השבויה בידיהם, כן, בידי המזוקנים ההם, עבדי האל האחד. הוא לידי. חד משמעי כ'משוגע לדבר אחד', מנוסה כסרסור, סבלני כמיסיונר וממתין לשעתו כסוכן שתול בלבי, שהרי לא ייתכן שלאורך ימים לא יתפוס עברי כמוני מי הוא ומה הוא ומה נגזר מן הידיעה הזאת".

ליבת הוויכוח ביניהם, מתמצית בתיאור הבא: "אני גם יהודי! צעקתי לו באחד הלילות האלה, שתפאורת הקפה והתמונות והעשן והאלכוהול לא גרעה דבר מרציניותם. זה ההסבר היחיד להיותי כאן כיליד תל אביבי. אני חייב ליהודים את היותי. אני המשכם!
אינך יהודי! פסק אוריאל, מתי סוף כל סוף תבין, יא ג'חש שכמוך, שאינך יהודי, שאתה עברי כשם שהאמריקני שונה מן האירופי, כשם שהמקסיקני שונה מהספרדי, כשם שהאדם שונה מהקוף…
עד כדי כך. כן!
אמרתי לו שחופרי תעלת המים בבית אלפא חשפו את פסיפס בית הכנסת מימי בית שני. שם הייתי כילד. אין זו תופעה אמריקנית או מקסיקנית! אינך יודע שמדובר בתופעה יחידה במינה בתולדות העמים, בשיבת ציון?!
במבטו של אוריאל נצעקה המחאה: גם אתה ברוטוס?!".

אחד משיריו של גורי – "אני מלחמת אזרחים" ניתן כשם לקובץ שירים שלו. הוא מרבה לתאר את המחלוקות הפנימיות בתוכו, למשל בין הכמיהה לשלמות הארץ לבין הנכונות לוותר ועוד ועוד. כל כולו סבך של מחלוקות פנימיות. וכך, גם בכנעניות משהו שבה את לבו, אף שמעולם לא קיבל אותה. סלד מה"או-אויות" של רטוש, מהדיכוטומיה הנחרצת שלו בין יהודיות ועבריות, מהרצון לנתק את הקשר הגורדי בחיתוך חד ובעיקר מניכורו ליהודי הגולה ופרט בזמן השואה. דרכו של גורי שונה מאוד. אך משהו משך אותו: "והתרחשה בי מלחמת אזרחים… אולי זו כנעניות מוקדמת ששורשיה החינוך החילוני ההומניסטי של בתי הספר החופשיים בארץ ישראל העובדת, שסטו מן הקו הלאומי המקובל, המעורב בחוויה דתית אמתית… שם אהבו את עשו ולא את יעקב, את שאול ולא את שמואל".

למרות זאת, גורי שולל מכל וכל את הדעה שהכנעניות היא המשך קיצוני לשלילת הגולה הציונית: "נשאנו את נפשנו לתמורה עברית, ארצישראלית, לא לניתוק 'הקשר הגורדי'. הפיכת הציונות לאויבת התחיה העברית עושה את 'העבריות' לסלון רוחני רדוד, למשהו מטא-היסטורי, לרומנטיקה כוזבת, בשם העבר הקדום".

המפגש עם שרידי השואה במחנות העקורים, היה אחת משתי החוויות המכוננות של חייו, לצד מלחמת השחרור.

המפגש הטעון עם הניצולים שינה את חייו, וכמובן מחק עד היסוד כל זכר לכנעניות. המפגש הזה הבהיר והמחיש לו את שייכותו המוחלטת לעם היהודי, לכל היהודים באשר הם. המפגש הזה ליווה את גורי כל חייו. הוא הוליד את טרילוגיית הסרטים התיעודיים על השואה, שיצר בשנות ה-70 – "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". כעיתונאי, ליווה גורי את משפט אייכמן. את התיעוד היומיומי של המשפט בעיתונו "למרחב", הוא כינס בספרו "מול תא הזכוכית".

רשימותיו של גורי ממשפט אייכמן הן הרבה מעבר לכתיבה עיתונאית. זו ללא ספק יצירה ספרותית חזקה מאוד, שיש לה פוטנציאל לעמוד לדורות.

אך חיים גורי עצמו לא נזקק למשפט אייכמן כדי לכתוב על השואה. המפגש שלו עם שורדיה במחנות העקורים, היה חוויה מטלטלת שאותה חי כל ימיו, והיא באה לידי ביטוי בכתיבתו משנות החמישים ואילך. ספר השירה השלישי שלו, "שושנת הרוחות" עסק בשואה ובפניה הרבות.

השיר "שְׁתִיקַת הַיָּם", מתוך "שושנה הרוחות", אינו מדבר על השואה עצמה, אלא על הימים שאחרי השואה; ימי המפגש שלו עם העקורים במחנות באירופה. בסרטו התיעודי "הים האחרון", מתוך טרילוגיית הסרטים שלו בהוצאת בית לוחמי הגטאות, מספר גורי את סיפורם של עקורי המלחמה היהודים ודרכם רצופת המכשולים לארץ ישראל. הם הגיעו בכל דרך אל חופי הים התיכון, אל ספינות ההעפלה, שנתפסו על ידי השלטון הבריטי כעליה בלתי לגלית. הים היה תקוותם הגדולה. הוא שהפריד בין חייהם המסויטים באירופה, לגאולתם האישית והלאומית במולדת עמם, ארץ ישראל. הם נשאו את עיניהם אל הים בתקווה ובתפילה. ונענו בשתיקה. על השתיקה הזאת נכתב השיר. אַתָּה תֵּלֵךְ וְלֹא תַּגִּיעַ. לְעוֹלָם. הַצּוֹלְלִים חָזְרוּ רֵיקָם. הסְפִינוֹת שָׁבוֹת מְנֻצָּחוֹת אֶל קַו־הַחוֹף. ובניגוד ל"פנינו אל השמש העולה" – אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בְּגַבָּן.

אולם בסופו של חשבון, מפעל ההעפלה היה ניצחון גדול של הציונות, ומרכיב מרכזי בתקומת ישראל.

חיים גורי כתב על השואה ועל התקומה. על הזיקה ביניהן ועל לקח השואה לדורנו הוא כתב במאמר, לאחר מלחמת ששת הימים, "אתם שיש לכם ארץ", בו כתב: "מאין בא העם הזה אל כוחו? …הושמדו שם אלה אשר לא היתה להם ארץ ואשר איש לא רצה בחייהם. … רשמו לפניכם את הלקח הזה! כל העבר אינו אלא הווה, וביניכם לבין כיליונכם רק החרב אשר בידיכם. … גם אתם באים מן האפר, אתם שיש לכם ארץ תחת כפות רגליכם".

בספרו "עיבל" הגדיר את עצמו גורי כ"פה לאילמים האלה" – חללי תש"ח, הנספים בשואה, השורדים שכוחם לא עמד להם לדבר.

בעיניי, "עיבל", שנכתב באמצע העשור התשיעי לחייו, הוא פסגת יצירתו של גורי. אבל חוששני שיש החמצה בפרשנות המקובלת על הספר. בספר, מבטא גורי לראשונה תחושות של הזדהות עם סבלם של הפלשתינאים בתש"ח ובכלל. ויש המציגים את הספר כספר של חרטה והכאה על חטא ואפילו שמעתי מישהו שהגדיר אותו כפּוסט ציוני. בראיון לאחר צאת הספר, אמר גורי, שבשנות המדינה הראשונות, חבריו והוא היו כחייל שכדי לפגוע במטרה חייב לעצום עין בלתי מכוונת, אך היום, בפרספקטיבה, הוא פוקח את העין השניה, ורואה את התמונה השלמה יותר.

גם ב"עיבל" באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקרבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד". האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזִכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו", ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו". אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזאת, הוא דווקא בשיר "מול הים". הפעם, מצדו המזרחי. בשיר הוא חוזר ל"רוסלאן", האניה שהביא 700 עולים לארץ ישראל ב-1919 וסמלה את ראשית העליה השלישית; האניה שבה עלו הוריו לארץ ישראל.

טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר',
מושיט להם יד, כורת ברית אחים.
טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה
עשרות אקדחים".

והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא:
'רוסלאן', תרע"ט, אודסה.
אמי ואבי.
תודה לים, שהביא אותם הנה.
תודה לחוף יפו.
לחולות תל אביב".

כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.

את הדברים האלה אמרתי באחד מאירועי השקת הספר, במוזיאון ההתיישבות ביפעת. לאחר הערב אמר לי חיים גורי – "אתה היטבת להבין את המסר".

ועם זאת, מלחמת האזרחים המשיכה להשתולל בקרבו של חיים גורי עד יומו האחרון. וכך הוא כתב באחד משירי "עיבל":

כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה
ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה.

מחשבה אחת על “הצורך בשייכות למשהו גדול יותר

  1. פינגבק: צרור הערות 7.3.18 | הבלוג של אורי הייטנר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s