פינתי השבועית ברדיו: אנחנו ואתם

אנחנו ואתם / להקת הנח"ל
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 22.1.18

סיפורו של השיר שנשמע הערב, מתחיל ביהודי ששמו שבתי אלהשווילי. שמו של האיש מסגיר את מוצאו – גיאורגיה. אמנם בתקופה בה מדובר עוד נהוג היה לנקוב בשם גרוזיה, אבל אנחנו נשתמש במונח המקובל היום.

התקופה שבה מדובר היא שנות ה-60 המאוחרות של המאה שעברה. העימות הבינגושי בעיצומו. מסך הברזל חוצץ בין הגוש הסובייטי ובין המערב. בברית המועצות שולטת דיקטטורה קומוניסטית בהנהגת ליאוניד ברז'נייב.

יהדות בריה"מ מדוכאת. כל ביטוי ליהדות, לציונות, לאהדה לישראל או לשאיפה לעלות לישראל נחשב לבגידה. העונש לכל ביטוי כזה הוא במקרה הטוב הגליה לסיביר.

ישראל ויהדות ארה"ב מנסות להרים קול בקריאה לאפשר ליהודי בריה"מ לעלות לישראל, אך בריה"מ מכחישה בתוקף שיש בעיה כזאת, שיש יהודים הרואים עצמם שייכים ללאום היהודי, שאינם רואים בבריה"מ את מולדתם ושמבקשים לעלות לישראל, ומכיוון שהם אינם מבקשים לעלות, כמובן שאינם מסורבים. הניסיון של ישראל ויהדות ארה"ב להעלות את סגירת שערי בריה"מ לסדר היום הבינלאומי נכשל, באין "אקדח מעשן" המאושש את הטענה הזאת. ולמרות ההתלהבות הלאומית של יהדות בריה"מ לאחר מלחמת ששת הימים, לא היה לכך הד בינלאומי.

מי שחולל את המפנה, היה אותו יהודי גיאורגי, שבתי אלהשווילי; יהודי דתי, ציוני, שפניותיו החוזרות ונשנות לאישור עליה לישראל נתקלו בסירוב. שבתי, שהבין שבדרך הקונבנציונלית לא יחול שינוי, נקט יוזמה אמיצה.

הוא ארגן קבוצה של 18 ראשי משפחות יהודיות גיאורגיות, כולן מסורבות עליה. כינס אותם, והציע את תכניתו – להבריח למערב מכתב גלוי, בשמותיהם המפורשים, המתאר את סבלם ותובע לאפשר להם לעלות לישראל. כל המוזמנים הביעו את נכונותם למהלך, לא לפני ששבתי וידא שברור לכל אחד מהם איזה סיכון הוא לוקח, כולל סיכון עצם החיים.

שבתי, ידידו בן ציון יעקבשווילי ומתנגד המשטר הפיסיקאי אנדרי סחרוב ניסחו את המכתב ושבתי החתים עליו את ראשי המשפחות. המכתב, שהוא אבן דרך ראשית בתולדות פריצת שערי בריה"מ לשעבר, ידוע כמכתב ח"י המשפחות.

ב-6 באוגוסט 1969 חתמו ה-18 על המכתב. באותם ימים, לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ. שגרירות פינלנד ייצגה את האינטרסים הסובייטיים בישראל ושגרירות הולנד – את האינטרסים הישראליים במוסקבה.

תוך נטילת סיכון של ממש, הצליח אלהשווילי להערים על השמירה של שירותי הביטחון הסובייטים סביב שגרירות הולנד, לחדור אליה, לגשת אישית לשגריר הולנד במוסקבה ולהגיש לידיו את המכתב, בבקשה שידאג להעבירו ליוסף תקוע, שגריר ישראל באו"ם ולממשלת ישראל. המכתב מוען לוועדה לזכויות האדם של האו"ם.

המכתב ארוך, ובמסגרת זו לא אוכל לקרוא את כולו, אך אקרא קטעים נבחרים ממנו:

"אנו, 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה, מבקשות מכם לעזור לנו לצאת לישראל. כל אחד מאתנו הוזמן על-ידי קרוב משפחה בישראל. כל אחד מאתנו קיבל במוסדות הסובייטים המוסמכים את הטפסים הנחוצים ומילא אותם.

לכל אחד מאתנו ניתנו הבטחות בעל פה, כי לא יניחו מכשולים בדרך ליציאתו. כל אחד מאתנו הממתין יום אחר יום לקבלת היתר היציאה, מכר את רכושו והשתחרר ממקום עבודתו. אולם עברו כבר חודשים רבים, ואצל רבים – שנים, ואילו ליציאה עדיין לא ניתן היתר. שלחנו מאות מכתבים ומברקים – הם נעלמו כדמעות בחולות המדבר. אל אוזנינו מגיעים דברי סירוב קצרים בעל פה, אך אין אנו רואים תשובות בכתב, איש אינו מסביר לנו דבר, גורלנו אינו מטריד איש. אולם אנו מחכים, משום שאנו מאמינים".

כותבי המכתב טענו שאין בבריה"מ אפליה גזענית נגד היהודים, ואף לא רדיפה דתית, אך הם רוצים לצאת ולעלות לא"י, כדי לממש את זהותם הלאומית.

"…תפילותינו קשורות לישראל, כמו שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני' ". וכאן המכתב מפרט באריכות את תולדות הקשר העמוק בין העם היהודי לארץ ישראל.

והוא ממשיך: "הנבואה נתקיימה – ישראל קם מתוך האֵפֶר. ואנו לא שכחנו את ירושלים וידינו נחוצות לה. שמונה עשרה משפחות אנו, החותמים על המכתב. אולם יטעה מי שיחשוב כי רק 18 אנו. מס' החתימות היה יכול להיות גדול בהרבה. אומרים, יש בעולם 12 מיליון יהודים. אולם יטעה מי שיחשוב כי אנו רק 12 מיליון. כי לימינם של המתפללים על ישראל עומדים מאות מיליונים, אלה שלא הגיעו עד הלום, אלה המעונים, אלה שאינם עוד. שכם אחד עמנו צועדים גם הם, בלתי מנוצחים, חיים לנצח, בהעניקם לנו את מסורות המאבק והאמונה. הנה, משום כך אנו רוצים לצאת לישראל…".

המכתב מסתיים בפניה לאו"ם: "על ארגון האומות המאוחדות הטילה ההיסטוריה שליחות גדולה – לחשוב על בני האדם ולעזור להם. משום כך אנו דורשים, כי הוועדה לזכויות האדם של האו"ם תנקוט כל אמצעי שבידה, ותוך הזמן הקצר ביותר תשיג אצל ממשלת ברית המועצות היתר ליציאתנו. אין להבין כיצד אפשר בשלהי המאה העשרים למנוע מאנשים לחיות במקום שבו הם רוצים לחיות.

מוזר הדבר, כיצד אפשר לשכוח את הססמאות המרנינות בדבר זכות האומות להגדרה עצמית, כמובן גם בדבר זכות האנשים שמהם מורכבות האומות. אנחנו נחכה חודשים ושנים, ואם יידרש – כל חיינו, אך לא נחזור בנו מאמונתנו ומתקוותנו. אנחנו מאמינים: תפילותינו הגיעו אל האלוהים.

אנחנו יודעים: קריאותינו יגיעו אל בני האדם. שכן אין אנו דורשים הרבה; רק שיניחו לנו לצאת לארץ אבותינו".

המכתב הגיעה ליעדו. ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה לעכב את פרסומו עד לימי כינוס הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, כדי למקסם את האפקט של פרסומו. ב-10 בנובמבר 1969, יותר משלושה חודשים לאחר שיגור המכתב, במקביל לכינוס הוועדה לזכויות האדם, עלתה גולדה מאיר על במת הכנסת, ובנאום דרמטי, ששודר בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה וסוקר בהרחבה בעולם, קראה מעל הדוכן את המכתב במלואו. במקביל, הגיש שגריר ישראל באו"ם את המכתב למזכיר האו"ם.

שמעתי לא מכבר בראיון רדיו את משה בר-אל, בנו של שבתי אלהשווילי, מספר כיצד פתח בבוקר את הטרנזיסטור על "קול ישראל לגולה", ונדהם לשמוע על פרסום המכתב. מיד הוא עבר להאזין ל-BBC וגם שם דיברו על המכתב. הוא עבר מתחנה לתחנה, והבין איזו תהודה עולמית אדירה היה למכתב.

המכתב העלה את בעייתם של מסורבי העליה ובעייתה של יהדות בריה"מ לראש סדר היום העולמי. הוא הניע מאבק אדיר של יהדות ארה"ב לפתיחת שערי בריה"מ, תחת הכותרת "שלח את עמי", ולחקיקת תיקון ג'קסון שהטיל עיצומים על בריה"מ בשל נעילת שעריה. הוא הביא להתעוררות לאומית גלויה של יהודים בבריה"מ, שהחלו לשלוח מכתבים קולקטיביים באותה רוח. הוא הביא את התקשורת במערב לעסוק בסוגיה, להביך את שלטונות בריה"מ ולערער את ביטחונה. המאבק הביא לפתיחה חלקית של שערי בריה"מ בראשית שנות ה-70, שהניבה עליה של כמאה אלף יהודים, שליש מהם מגאורגיה. בין העולים, החותמים על מכתב ח"י המשפחות.

המסר של המכתב, היה אמירה של יהדות בריה"מ, שהזהות הלאומית שלה אינה סובייטית אלא יהודית, שארצה היא ארץ ישראל, שמדינתה היא מדינת ישראל; מסר של שותפות גורל יהודית. המסר הזה עורר התרגשות רבה בישראל.

כמענה למכתב ח"י המשפחות, כתב הפזמונאי יורם טהרלב את השיר "אנחנו ואתם", שאותו הלחין יאיר רוזנבלום ושרה להקת הנח"ל. השיר מבטא את שותפות הגורל בין מדינת ישראל ליהדות בריה"מ. הוא מזכיר את דיכוי יהדות בריה"מ, אך המדוכאים אינם רק בני עמנו שכעת נמצאים תחת השלטון הסובייטי, אלא "אנחנו ואתם", כי כל ישראל ערבים זה בזה, וכאשר שבט אחד בעם ישראל נמצא בצרה, זו צרה של ישראל כולו. הוא מזכיר את היהודים שבליל שמחת תורה מילאו את בתי הכנסת כביטוי אהדה לישראל. הוא מזכיר את היהודים שגורשו לסיביר, הוא מזכיר את הנטבחים בבאבי יאר, הוא מציין בשמם את יולי דניאל, הסופר היהודי מתנגד המשטר שהוגלה לגולאג בסיביר ואת הסופר מתנגד המשטר סיניאבסקי שהוגלה אף הוא (אגב, הוא לא היה יהודי, ויתכן שטהרלב הכניס את שמו לשיר בטעות). ועל כל אלה כתב טהרלב, שמי שחווה את החוויות הללו, לא הייתם "אתם", אלא "אנחנו ואתם". אך גם מי שבנה את ישראל, אלה "אנחנו ואתם". "אנחנו ואתם" ננצור את התקווה ונאבק יחדיו ונזעק עמכם: שלח את עמי!

ללהקה היה משפט מקדים לשיר – ציטוט המשפט "שלח את עמי" מתוך מכתב של שש משפחות מריגה, אחד מגל המכתבים שבעקבות מכתב י"ח המשפחות.

מחרתיים ימלאו ליורם טהרלב, מהחשובים שבפזמונאים הישראליים שמונים שנה. בהגיעו לגבורות אנו מקדישים לכבודו את הפינה הזאת. ומתוך מאות שיריו, נדמה לי שאין שיר מתאים לביטוי הוקרה ליוצר הנפלא הזה, יותר מהשיר הזה, המבטא בפשטות וברגש, את תמצית הציונות, את מהותה של מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי.

הן עוד יפציע הכוכב
ועוד נראינו אור באור,
אנחנו ואתם.
לכן ננצור את התקווה
מאב לבן, מדור לדור,
אנחנו ואתם.

ומי בליל שמחת תורה
הרעיד את כל בתי העיר?
אנחנו ואתם!
ומי בנה את ישראל
ומי הפריח את סיביר?
אנחנו ואתם!

ואיך נשכח את באבי-יאר
ואת צחוקם המהדהד
אנחנו ואתם!
ומי הזעיק את העולם
ולא שמע אפילו הד?
אנחנו ואתם!

ומי הוא יולי דניאל
ומי סיניאבסקי הבוגד?
אנחנו ואתם!
ומי זוכר ומי שומר
ומי יהיה להם לעד?
אנחנו ואתם!

הן עוד יפציע הכוכב
ועוד נזכה בו לחזות,
אנחנו ואתם
לכן ננצור את התקווה
ולא תופר הברית הזאת!
נזעק עמכם בלי לדעת אל מי,
שלח את עמי! שלח את עמי!