איוב לח: איפה היית ב-48, איפה היית?

כבר הפסוק הראשון בפרק לח, הוא ניצחונו הגדול של איוב בוויכוח עם רעיו ועם אליהוא. הם לעגו לו על יומרתו וחוצפתו לזמן את אלוהים למשפט צדק, להתייצב ולהסביר לו את פשר מעשיו. מי אתה, יבחוש בן שלולית, מיקרוב בן דומן, שתזמן את "בונה עולם" להסביר לך את מעשיו ואת החלטותיו?

"וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה". אלוהים נענה לאיוב והוא מתגלה אליו. איוב נעשה נביא. הוא לא נעשה נביא טרם הניסיון הנורא שאלוהים והשטן העמידו אותו, אלא אחרי שאמר את הדברים הקשים כלפי מעלה, שזעזעו כל כך את רעיו. דווקא דברים אלה הכשירו אותו לנבואה.

מה אומר אלוהים לאיוב?

אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הוא שואל את איוב, ומזכיר לי את מערכון העולים החדשים של אריק איינשטיין ואורי זוהר, בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית "לול". מגיע העולה מגרוזיה, בראשית שנות השבעים, ועומדים מולו עולי העליות הקודמות וכן הערבים וכולם קוראים לעברו: "איפה הייתי ב-67? איפה היית ב-48, איפה היית? איפה היית ב-37? ובבקעא אל גרביה, ובעוג'ה אל חפיר?"

ומהאסוציאציה משובבת הנפש (תרתי משמע) – להתייחסות רצינית לטקסט.

בראש ובראשונה, מה אין בו? אין בו תשובה לטענת העוול של איוב, על מה שקרה לו. אין בו תשובה לשאלת הצדק בעולם, ולמציאות אותה הציג איוב של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

מה יש בו? תיאור הפער הבלתי ניתן לתפיסה בין גדלות האלוהים לקטנות האדם. אולם בכך אין כל תשובה. הרי איוב עצמו אמר את הדברים. אדרבא, בכל המחלוקת התהומית שבין איוב לרעיו, ההסכמה היחידה הייתה על הדבר הזה. איזה חידוש, אם כן, יש במענה האלוהים?

אז מה יש בכל זאת בדבריו של אלוהים?

יש כאן טענה של אלוהים שיש סדר והיגיון בניהול היקום. לא הכל מקרי ושרירותי, כפי שניתן להסיק מטענותיו של איוב.

פרק לח הוא אחת מפסגות השירה המקראית בכלל, ואולי מפסגות השירה בכלל. זוהי שירה נשגבת וגדולה, המתמצתת את האמונה המונותאיסטית בכלל והיהודית בפרט, על אודות אל אחד שהוא מקור הכל והוא מנווט בתבונה את היקום.

היטיב לבטא זאת המשורר והמתרגם דורי מנור:
"זמן קצר מאוד אחרי התוודעותי הראשונה לשירה — התוודעות בעלת מאפיינים מיסטיים כמעט, שטלטלה אותי טלטלה עזה — נכנס לחיי בסערה גם ספר איוב. פעמים אינספור קראתי את תשובת האל לאיוב מן הסערה ('אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ? הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו? עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ?'…), קראתי אותה אז ואני מוסיף לקרוא אותה גם היום: אלה הם פרקי השירה (והאמונה) העברית הכבירים, הנועזים והתהומיים ביותר שאני מכיר. על כל פנים, מִטעמי pudeur — אותה מלה צרפתית בלתי ניתנת לתרגום שמשמעה, בקירוב, 'צִנעה', 'עכבה', 'מבוכה מחמת פרטיוּת' — אומַר רק שמאז הקריאה הראשונה בהם ועד עצם היום הזה אני חש עצמי כאדם מאמין.

מאמין במה? זה כבר פחות חשוב. מי אמר שהפועל 'להאמין' מוכרח להצריך מושא עקיף? מאמין וזהו".

הפרק הזה נתן לנו גם את הרומן של אביגדור דגן "בינת השכוי", שההשראה לו היא הפסוק: "מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?"

… ועדין אנו ממתינים למענה אלוהי לשאלות הקשות שהציג איוב לאורך הספר.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s