דרשה לפרשת "ויגש" תשעח

קבלת שבת באורטל 22.12.17

פרשת "ויגש" היא פרשה יקרה לי במיוחד, כי זו הפרשה שלי, פרשת בר המצווה שלי. השבת לפני 42, קראתי בבית הכנסת בר"ג את כל הפרשה וההפטרה, ומאז אני מחובר אליה מאוד, והיא מרגשת אותי בכל פעם מחדש. והאמת היא, שבלי קשר לזיקה האישית שלי, אוביקטיבית, זו פרשה מרגשת.

יש לה צדדים בעייתיים. פרשה זו מתארת את ירידת אבותינו "יַעֲקֹב וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ; בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ" – מארץ ישראל מצרימה. ואם ניתן להבין את הירידה, בשבע שנות הרעב הכבד, ככורח של הישרדות, איך אפשר להצדיק את הבחירה להישאר בגולה, באזור המקנה המשובח שיוסף דאג לספק למשפחתו? אין זאת, כי אם בחירה בסיר הבשר, או סיר המילקי.

אבל הפרשה הזו היא בראש ובראשונה סיפור האיחוד של המשפחה, אחרי עשרות שנות נתק בין יוסף ואחיו; נתק שהחל בשנאת אחים, נמשך במכירה, באבל שווא של יעקב על מות בנו ובהתנכרות יוסף לאחיו, כשבאו למצרים לשבור שבר.

ובפרשה שלנו הגיעה הפרשה הזו לסופה ב"האפי-אנד" מרגש. "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף. הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. … וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו. וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

המשפחה התאחדה, והמשפחה הזאת היא ראשיתו של עם ישראל, והסיפור הזה נושא מסר של אחדות ישראל; מסר חשוב כל כך בתקופה זו של שסע ופילוג. גם ההפטרה, מספר יחזקאל, מדברת על אחדות כל שבטי ישראל, אולם בניגוד לפרשה, שבה המשפחה התאחדה באמצעות הירידה לגולה, חזון יחזקאל הוא של אחדות עם ישראל בשיבה לארץ ישראל.

נקודה בולטת מאוד בפרק זה היא מנהיגותו של יהודה. יהודה אינו הבן הבכור, אין לו כל מעמד רשמי, אך הוא המנהיג של המשפחה, בזכות העובדה שהוא לקח על עצמו את האחריות על שלום בנימין. "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" – במילים אלה נפתחת הפרשה. איש לא קרא לו, איש לא זימן אותו. הוא לקח אחריות, ולא היסס, בן למשפחה מארץ כנען השרויה ברעב ויורדת לשבור שבר כדי לשרוד, לגשת ולדבר בגובה עיניים עם השליט בפועל של מעצמת העל, בנאום שהמס את לבבו של יוסף, כפי שנוכחנו.

מעשה אבות, סימן לבנים. האגדה מספרת על נחשון, נשיא שבט יהודה, שהעז וקפץ לים סוף הגועש והסוער, ורק אז, בזכות מנהיגותו, יוזמתו ותעוזתו נקרע הים ובני ישראל עברו בתוכו בחרבה. והנער דוד, אף הוא בן שבט יהודה, רועה צאן מבית לחם, שאיש לא קרא לו ולא הייתה לו כל סמכות, קם, ויגש אל גולית, וקלע לו בול בפוני.

כי מנהיגות אינה שררה ושלטון, אלא בראש ובראשונה הנכונות להעז, לקחת אחריות ולחולל שינוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s