איוב לב: כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו

בפרק זה אנו פוגשים דמות חדשה, שהמתינה בסבלנות רבה 31 פרקים – אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם.

הוא עוד לא פתח את פיו, אין לנו מושג מה בכוונתו לומר, אולם מְסָפֵּר העל כבר עשה לנו קלקלן (=ספוילר) והעביר לנו מידע משמעותי ביותר. איוב לא יגיב על דבריו. את המסר הזה קראנו בסוף פרק לא: "תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב".

איוב, כפי שהכרנו אותו עד כה, הוא אדם שאינו מוותר על המילה האחרונה. הוא השיב מיד על כל נאום ונאום של כל אחד משלושת רעיו, בכל אחד משני הסיבובים.

מדוע הוא לא יענה לאליהוא? האם הדבר מלמד על חוסר המשמעות בדבריו? עצם העובדה שהם נכנסו לספר, מעידה על כך שאליהוא לא סתם זרק מילים באוויר.

כנראה שאחרי נאומו האחרון של איוב, שרובו הופנה לאלוהים, הגיע איוב למסקנה, שהוא את שלו אמר וכל המוסיף גורע.

איוב סיים את דבריו, וכמו חזרנו לנקודת ההתחלה – שבעת ימי השתיקה. שלושת הרעים שוב שותקים.

וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב. ובכל זאת, יש הבדל בין תיאור שתיקתם בפרק ב לשתיקתם עתה. אז הם היו "שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב". כעת הם "שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה". מי שאינו מבין את הסיבה לשינוי – כנראה לא קרא את הפרקים שבין שני התיאורים.

למה הם שתקו? האם הם השתכנעו מדבריו? כנראה שלא. במקרה כזה, היה עליהם לדבר, להודות בטעותם ולומר לו שהם מקבלים את דבריו. כנראה שהם הבינו שאין טעם בהמשך הוויכוח המתיש. הם הבינו שהוא דבק בעמדתו והם לא יזיזו אותו כמלוא הנימה מדבריו. הם לא יספו דבר, כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. לא כי הוא צדיק בעיניהם. לא כי הוא צדיק. כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו.

וכאן נכנס אליהוא. וכמו בפרודיה על נאומו של עסקן ההסתדרות, תקציר דבריו בפרק זה הוא: "לפני שאני מתחיל לדבר, אני רוצה להגיד משהו".

ואם להיות רציניים, דבריו דווקא מזכירים במהותם את תפילת "הנני העני" – התפילה לשליח ציבור טרם תפילת מוסף בימים הנוראים. אליהוא מסביר בדחילו ורחימו מדוע הוא, הקטן, מרשה לעצמו להעז לקחת את רשות הדיבור.

למה הוא שתק עד כה? צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ, וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ, וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט.

הוא לא דיבר, כי אין זה מקובל שאיש צעיר כמוהו ידבר. יש להשאיר את הבמה לזקנים, בעלי הניסיון.

בן כמה היה אליהוא?

אולי הוא בן 94.

94? איך? למה?

כך חשבתי, כיוון שזה הגיל של הרב גרשון אדלשטיין, יורשו של הרב שטיינמן שהלך לעולמו בגיל 104. סוף סוף, בגיל 94, הוא הגיע לגיל שאפשר להתחיל. כעת הוא בשל למנהיגות. יחסית לרב שטיינמן, הוא הגיע למנהיגות צעיר. הרב שטיינמן הגיע להנהגה בגיל 99, לאחר מותו, בגיל 102, של הרב אלישיב. ואילו הרב אלישיב עצמו, היה ממש ינוקא כשהגיע למנהיגות, בן 92 במות קודמו, הרב ש"ך, שנפטר בגיל 102.

איך אותם אישים זוכים לכזו אריכות חיים, אף שכנראה לא הקפידו על פעילות גופנית? זהו פלא שראוי למחקר. ולמה שרבבתי את ה"גניאולוגיה" של הנהגת הציבור החרדי הליטאי לכאן?

בשני המקרים מדובר בחברה שמרנית, הנותנת כבוד יתר לגיל ולניסיון. הדרת כבוד לאדם זקן היא התנהגות תרבותית נאה, אבל יש לה מחיר. היא מאבנת את המחשבה. היא חוסמת חדשנות ובולמת רעיונות חדשים, שלרוב הם באים דווקא מפי צעירים. וכנראה שבכך מגוננת השמרנות על עצמה מפני רוחות של חדשנות. ולכן, כדאי לזכור את הנאמר בתהלים: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז.

אליהוא רצה מאוד לדבר, אך הוא לא העז. למה מי הוא, יבחוש בן שלולית, שהוא ידבר? שידברו הזקנים. רשות הדיבור לבית הלורדים.

ומה גרם לו בסוף לדבר? הוא פשוט לא יכול עוד לשתוק. כִּי מָלֵתִי מִלִּים, הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי. הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ, כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ. אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי, אֶפְתַּח שְׂפָתַי וְאֶעֱנֶה. הוא הרגיש שאם לא ידבר עכשיו – יתפוצץ.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s