צרור הערות כט בנובמבר 2017

* מנטליות של גולה – משבר ליצמן חורג מהשלכותיו האקטואליות: הן מן ההשלכה הפוליטית של קיום הממשלה, הן מן ההשלכה הכלכלית של תפעול הרכבת והן מן ההשלכה על מערכת הבריאות של התפטרות שר מצוין.

מדובר כאן במשבר המוכיח שהחרדים האשכנזים, קבוצה גדולה בעם ישראל, בוחרים להישאר בלתי כשירים להיות חלק מהנהגת מדינה מודרנית.

אני סבור שבמדינה יהודית יש חשיבות לעיצוב השבת בפרהסיה הציבורית, במינימום עסקים, מסחר ועבודה. אולם ישנן תשתיות וישנן עבודות חיוניות המתחייבות מעצם היותה של ישראל מדינה מודרנית. גם החרדים מבינים את זה, אלא שהם אינם מוכנים להיות אחראים לכך. פירוש הדבר הוא שהם אינם כשירים, מתוך בחירה, לקיומה של מדינה יהודית במאה ה-21.

זוהי מנטליות של גולה, של מי שהתרגלו במשך אלפים שנה לא לשאת באחריות. ההשתמטות מצה"ל נובעת מאותו מקום. וזה עצוב.

* שעירים לעזאזל – כאשר דוד ביטן מאשים את השרים כ"ץ "שהותירו את ראש הממשלה חשוף בצריח", אות הוא שנתניהו סימן אותם כשעירים לעזאזל, אם המשבר יוביל לנפילת הממשלה.

* אותה התבהמות – כרזת הקופים על ביטן ואמסלם, בהפגנה בפ"ת, מעידה בראש ובראשונה על יוצריה, נושאיה, ואלה שהפגינו לצדה ולא דאגו להסרתה. הכרזה הזאת היא אותה התבהמות כמו ההסתה נגד ריבלין.

* אני מתבייש – תמיכת "כולנו" בחוק לשיבוש חקירת נתניהו, היא יריקה בפרצוף הבוחר. אגב, הבוחר הוא אני. לא, איני מתעלם מן ההישג של "כולנו", יחד עם "הבית היהודי", בסיכול חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית מצויה), שהוא חמור שבעתיים. אבל האכזבה מרה. אני מתבייש.

* ככה לא בונים חומה – אחת מנקודות השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית הייתה התרגיל המושחת שרקחו פרס ועמו ביילין ורמון עם העבריין אריה דרעי; התרגיל הידוע בכינוי שהדביק לו רבין – התרגיל המסריח. באותם ימים כיהנה ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר. שמעון פרס היה ממלא מקומו ושר האוצר. במשך תקופה ארוכה פרס חתר ללא לאות תחת הממשלה שבה כיהן, והדיח את המפלגות החרדיות לחבור אליו, תמורת הבטחות מפליגות בתחומים כספיים ובתחומי דת ומדינה, להפיל את הממשלה ולהקים ממשלה חלופית בראשותו. כאשר הגיע להסכמה עם החרדים והיה בטוח שהתרגיל מצליח, בדה פרס משבר "מדיני" מלאכותי והביא לנפילת הממשלה (המקרה היחיד בתולדות המדינה שהממשלה נפלה בהצבעת אי אמון). עוד טרם ההצבעה, כאשר התרגיל נודע לשמיר, הוא פיטר את פרס, שבחוצפתו עוד התבכיין על הפיטורין.

לאחר שהוטלה עליו משימת הרכבת הממשלה, החלו להתגלות בקיעים בקרב החרדים, שבהדרגה החלו לנשור מן הקואליציה החלופית. בצר לו, החל פרס ללכוד עריקים מבין שורות הליכוד; כל מיני ח"כים נרגנים וממורמרים. ראשון היה אברהם שריר, שכעס על שמיר שלא מינה אותו לשר. בהמשך, הצליח להביא לעריקתם של שלושה נוספים – יצחק מודעי, פסח גרופר ופנחס גולדשטיין מהליכוד.

כדי לסכל את מזימתו של פרס, חתם שמיר עם העריקים על הסכם שבו שריין את מקומם ברשימת הליכוד לכנסת הבאה.

כאשר הביא שמיר את הסכם השריון לאישור מרכז הליכוד, התייצב מולו בני בגין שנשא נאום מזהיר נגד ההסכם המושחת. הוא הוקיע את העריקים והביע סלידה ממעשיהם, ואמר שאין לסמוך על נאמנותם בעתיד. הוא הזכיר שאך אתמול מודעי היה חלק מן ה"חישוקאים", לצד שרון ודוד לוי, שחישקו מימין את שמיר ומיררו את חייו, ולפתע הוא ערק לפרס, וכינה את החישוקאים "קואליציה של אמביציה". ומול הטענה שההסכם מבצר את שלטון הליכוד, ציטט בגין את שדרן הכדורגל יורם ארבל וקרא בקול גדול: "ככה לא בונים חומה! ככה לא בונים חומה!"

בגין אמר, שלא זו בלבד שהממשלה תישען על עריקים הפכפכים שאי אפשר לסמוך עליהם ("פייסי יהיה נאמן? פיני יהיה מצוין?"), אלא שכל המיאוס של הציבור נגד המערכת הפוליטית, הממוקד היום בעיקר בפרס, ידבק דווקא בליכוד ויתנקם בו ביום הבחירות. וכך אכן היה כעבור שנתיים, בבחירות 1992, שבהן מפלגת העבודה זכתה בבחירות.

קו ישיר עובר בין נאומו של בגין אז לבין הדרך שהוא מייצג מאז ועד עתה, בסירובו להצביע בוועדת הפנים בעד הצעת החוק המושחתת לשיבוש חקירתו של נתניהו.

נאום "ככה לא בונים חומה", היה לטעמי רגע השיא בקריירה של בגין. רגע השפל היה השבוע, בסרטון המביך שבו הוא הסתחבק עם המחוקק הדגול, שוליית נער השליחויות של נתניהו, דודו אמסלם, שאך בשבוע שעבר הפעיל כנגדו לחץ פיסי לא מתון כדי שיבגוד במצפונו ויתמוך בחוק המושחת.

"אני אוהב את בני בגין" אמר באדנות ובפטרונות אמסלם, בחיבוק דב כמעט מפיוזי, ואילו בגין התלוצץ והסתחבק וחיקה את תנועותיו המאיימות של אמסלם, ובכך הלבין את המעשה והכשיר אותו ציבורית.

בני בגין מנסה, בכוחותיו הדלים, להוות חומה בצורה מול הרוח הרעה שנתניהו מחדיר לליכוד ולפוליטיקה הישראלית. ככה לא בונים חומה!

* הפחד מדבר – "ישראל היום" פרסם סקר מעודד מאוד בקרב מדגם מייצג של ערביי ישראל, כולל ממזרח ירושלים. 73% מרגישים שייכים לחברה הישראלית. 41% גאים להיות ישראלים ו-19% גאים מאוד. יחסם של 57% למשטרה – חיובי. יחסם של 60% לבתי המשפט חיובי. התוצאות אינן מפתיעות אותי, כי סקרים דומים בשנים האחרונות הצביעו על תמונה דומה. ונשאלת השאלה – אז למה בסקר האמתי הם בוחרים שוב ושוב הנהגה לאומנית, בדלנית, אנטי ישראלית ותומכת באויבינו?

התשובה היא שלא צמחה מנהיגות אחרת. ולמה לא צמחה מנהיגות אחרת, המייצגת את הרוב? כי ברחוב הערבי הפחד מדבר. לא פחד מהמדינה (וטוב שכך). לא פחד מהמשטרה (וטוב שכך). פחד מטרור פנימי.

* שיחדש של ההשתמטות – איזה נמושה, לא חשוב מאיזה קיבוץ, משתמט מגיוס לצה"ל, נכנס לבלות קצת בקלבוש, ומיד זוכה לכתבה עם תמונה צבעונית ומחויכת בעיתון הקיבוצי "הזמן הירוק". ובכותרת מופיע המילה "מצפון".

הגיע הזמן להפסיק עם השִׂיחַדָש הזה. מצפון? הנוער הטוב שמתגייס לצה"ל, שהולך ליחידות הקרביות, שמקדיש את שלוש שנותיו היפות ביותר להגנת המדינה ושלום אזרחיה, שמוכן להקריב את חייו כדי שנמושות כמו אותו טפיל משתמט יוכלו לבצע את זממם – הוא הנוער המצפוני.

המשתמט הוא חסר מצפון.

טוב שלא כתבו הפעם, כמו במקרים קודמים, שהמשתמט "אמיץ". טוב זה ברור, אלה שהולכים ליחידות קרביות הם פחדנים והמשתמטים אמיצים.

* עבריינים – אחד הטיעונים ההזויים של העריקים ותומכיהם, הוא שהם ראויים להערכה על כך שהם מוכנים לשלם מחיר על החלטתם ולשבת בכלא.

כל עבריין מוכן לשלם מחיר על מעשיו ויושב בכלא. אז מה? הכלא אינו מלבין עבירות אלא מעניש עליהן.

* הרע במיעוטו – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, נובר בארכיונים ובעיתונים ישנים, ובראיון של יהודה ב-1998, אז ח"כ, מצאתי את הטקסט הבא: "אני די מזדהה עם מה שאורי הייטנר כתב אחרי הבחירות: 'לעולם לא אסלח לפרס שהביא אותי להצביע בעד ביבי'. ולאחרונה הוא אמר: 'הצבעתי בעבור ביבי בתור הרע במיעוטו. שנה וחצי הוכיחו לי שהוא באמת רע. ההתבטאות של ברק הוכיחה לי שהוא אכן במיעוטו' ".

רקע ופרשנות – היה זה בתקופת הבחירות הישירות לראשות הממשלה. ההצבעה הייתה בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה. ב-1996 בחרתי ב"דרך השלישית" לכנסת ובנתניהו לראשות הממשלה. דברי ברק אליהם התייחסתי – נכונות לנסיגה מהגולן.

* עתיד מובטח ובטוח – בשלושים בנובמבר ימלאו 11 שנים לפטירתו של הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר. בפברואר 1976 פרסם עלי כתבה גדולה בעיתון "במחנה", בת ארבעה עמודים: "טיול גדול ברמה". הוא הסתובב בין היישובים הצעירים, והכתבה הייתה מלאת אהבה והתפעלות וגם תמיכה אידיאולוגית.

קטע קליל מתוך הכתבה, עלי מוהרי כל כך: "ועכשיו אעמוד על נקודה חשובה ביותר, ועל כן אבקש תשומת-לב מֵרבית: במרום גולן, הגדול, המבוסס והוותיק ביישובי הרמה, יש חדר אוכל מרווח ומלבב שבו נקוטה שיטת ההגשה העצמית; אני מדגיש זאת, כיוון שביקורי הראשון במרום גולן היה זמן לא רב אחרי ששת הימים, כשישבו עוד בקוניטרה והיו להם בעיקר חלומות רבי קומות, חדר אוכל קטנטן, מגישות הדוקות מכנסיים שהרשימו אותי מאוד, ושבגללן כתבתי אז מכתם קטן, שקטע ממנו אביא כאן:

… אני מביט בנערה שלידי מסתובבת,
ואני בוחן את הבעיה (שבקושי מתיישבת)
ומגלה בה פנים לכאן
ולכאן,
וכדאי שניגש ישר לעניין.
וכדי להבהירו באופן ברור וחד,
נפריד בין הדבקים ונתחיל ב-
פן אחד:
יש בזה צניעות: עד כאן – ולא יותר.
והקו הוא ברור וחותך ואומר
בהידור מעודן, שהנה אני כאן,
ואני לא עושה מזה עניין.
ומסביב – הגולן.
פן שני:
הבריאות הזאת, העסיסית, החטובה,
לא באה מחיים קלים ושפע טובה;
זה סימן הכוח, המרץ האדיר,
ואולי זה גם בגלל שהאוויר
כאן הוא טוב, מאוד טוב.
ואני מביט – אקרא לו בשמו – בישבן,
ואני פתאום אופטימי, והכל נהיה מובן,
כי בו אני רואה את ההבטחה האמתית
לשפע ולאושר שיהיו כאן בעתיד.
'בעיות התיישבות
הן רבות חשיבות.
המצב הוא קשה, זה ידוע'.
ככה סח
נאנח
הדובר המוסמך
ומראה פניו גרוע.
אך כשם שהעם אל עמוד העשן
נשא במדבר את עיניו,
כך אני מסתכל אל נושאת הישבן
(הה, הטוסיק הזה שהבריא בגולן!)
השואלת אותי בטון מעוניין:
קפה – עם או בלי חלב?

כל זה נכתב, כאמור, לפני כמה וכמה שנים. ועתה, צאו וראו: מרום גולן – אין להכירה. יישוב שיש בו מאות נפשות והיקף הייצור שלו 18-20 מיליון ל"י לשנה. ומגישות – אין; הן עשו את שלהן. אך האם הן יכולות ללכת?! הו לא, הוא לא-לא, בשעל, רבותיי, בשעל היישוב הינוקא בן החודש, תמצאו מגישות הדוקות מכנסיים לעילא ולעילא, בעלות הילוך גא ובוטח, ועליי להודות כי ברגע שראיתי אותן סרו כל ספקותיי: עתידו של שעל מובטח ובטוח".

* ביד הלשון

צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה – אתר השירים העבריים "שירונט" ידוע בשגיאות הרבות במילות השירים. לעתים, השגיאות הללו הופכות שירה נשגבת לסתם מילים.

כך לדוגמה, מתוך שירה של נעמי שמר "כמו חצב":
ציפור טסה, נעה, נסה.
על תורן של ספינת משא
בהגיעך עד אי אובד
למדי אותי להישרד.

ציפור טסה, נעה, נסה. איזו החמצה של השורה – צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה.

נעמי שמר, ששיר זה כמו מרבית שיריה רווי בביטויים מן המקורות, נטלה את הדימוי מספר איוב: "כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה, אִם-אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה".

ושיבוש נוסף: בהגיעך עד אי אובד, במקום: עֲדֵי אוֹבֵד.

נעמי שמר קראה ידיעה בעיתון, על ציפור נדירה, שאיננה מצויה דרך כלל בא"י, אך הגיעה לכאן באוניה שעליה היא מצאה מסתור.

הסיפור הזה מצא את מקומו בבית משירה "כמו חצב".

צִפּוֹר הַשִּׁיר הַפְּעוּטָה
שֶׁהַסּוּפָה אוֹתָהּ גֵּרְשָׁה
וּבִלְבְּלָה אֶת מַסְלוּלָהּ
מִיַּבָּשָׁה לְיַבָּשָׁה
צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה
עַל תֹּרֶן שֶׁל סְפִינַת מַשָּא
בְּהַגִּיעֵךְ עֲדֵי אוֹבֵד
לַמְּדִי אוֹתִי לְהִשָֹּרֵד.

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s