איוב יב: עִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה

לאחר דבריו הבוטים והקשים של צופר, נוטל שוב איוב את רשות הדיבור, ופותח בנאום ארוך, המתפרש על פני שלושה פרקים. נאום מבריק, שיעור ברטוריקה.

הוא פותח באמירה סרקסטית: אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם, וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה. נכון, אתם כאן הרוב. הרוב?! אתם ממש עם. אתם "העם". וכל החכמה נמצאת אצלכם. ביום שתמותו, לא תישאר חכמה בעולם. היא תמות אתכם. נכון, אני יודע.

אבל…

גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם. לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה? אבל למסקנות שלכם גם אני יכולתי להגיע. באופן עצמוני. לשם כך איני זקוק לכם. הרי כל ילד יכול להגיע למסקנות ברמה הזאת.

השאלה היא אם המציאות מאוששת את המסקנות שלהם. זו שאלה רטורית. הוא אינו צריך להתפלסף, אלא רק להציג להם את העולם. יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים, וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל, לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ. הביטו ימין ושמאל, ותראו שלעתים קרובות דווקא לרשעים ולשודדים שקט ושלווה. אתם חיים בהכחשה, אבל אם תתבוננו במציאות, תהיו חייבים להודות שהיא מורכבת יותר.

אינכם יודעים זאת? הרי לשם כך לא צריך יום לימודים ארוך. אפילו לא תבונת אדם. כל בהמה ועוף מבינים שהגישה הפשטנית שלכם אינה נכונה.
וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ,
אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם.
מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה, כִּי יַד יהוה עָשְׂתָה זֹּאת?
אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ.

אתם מספרים לי על גדולת ה'? אני יכול לספר זאת טוב מכם ובכישרון רב מכם. אני יודע זאת היטב. אבל אני יודע גם שלעתים עוצמתו הרבה היא עוצמה להשחית. הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה, יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ. לעתים הוא ציני במימוש עוצמתו: מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל, וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל.

****

השיטה התיאולוגית של איוב מקורית ונועזת. הוא מאמין בגדולתו ובכוחו של האל, אך לא בצדקתו. כיוון שהאל הוא מקור הכל – אין הוא אחראי רק על הטוב, אלא גם על הרע.

זו פילוסופיה עמוקה ורצינית לאין ערוך מהתפיסה הפשטנית של רעיו, אבל גם היא בעייתית. יש בה הסרת אחריות מהאדם, והטלת האחריות על כשלי האדם על האלוהים. הדבר בא לידי ביטוי בגישתו כלפי המנהיגות.

אנו נמצאים במשבר מנהיגות, לאומי ועולמי. גם איוב מדבר על משבר מנהיגות, אולם המשבר אינו נובע ממהותם ובחירותיהם של המנהיגים, אלא מכך שאלוהים משבש את האוריינטציה שלהם.

עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה, לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.
מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל.
מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ, וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם.
מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף.
מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח.
שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה.
מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת.
מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם, שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם.
מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ.
יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר.

מדוע מנהיגים טועים, מטעים וכושלים? כי אלוהים מוליך שולל את יועציהם, שבהם הם תלויים. למה שופטים אינם שופטים בצדק? כי אלוהים יהולל אותם, יחרפן אותם, יוציא אותם משיווי משקלם. אלוהים מתיר את חגורות (מוסר) המלכים ויחגור במותניהם אזור של עבדים. כלומר הוא גורם לכך שהם נוהגים כ"עבד כי ימלוך". אין הם נוהגים באחריות ובתבונה הנדרשת ממנהיגים. הוא מוליך שולל את הכוהנים, הוא יסלף את השליטים. הוא יטפיש את חכמי העדה. הוא מבלבל את מנהיגי הציבור וגורם להם לתעות בדרכים לא דרכים, לא להבחין בין יום ולילה לתעות כשיכורים.

אין להם אחריות למעשיהם? הכל משחק של אלוהים?

כפי שאין לקבל את הגישה של הרֵעים – גם שיטתו של איוב בעייתית.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s