צרור הערות 12.11.17

* קול המצפון – משמעת קואליציונית היא דבר חשוב. בלעדיה, קשה מאוד לנהל דמוקרטיה פרלמנטרית. אולם יש מקרים שבהם נדרשת הכרעה מצפונית להפר את המשמעת. כל הכבוד לח"כ רחל עזריה, על נאמנותה לצו מצפונה, והצבעתה נגד החוק לשיבוש חקירת בכירים. אילו היה מדובר רק בחוק מושחת אחד, ניחא. אבל מדובר במתקפה מתוזמנת ומתוזמרת היטב נגד המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, כולל מתקפת חקיקה, כולל שינוי חוק יסוד (שבינתיים סוכל – חוק קרנות המזבח); ניסיון להפוך על צירו את כל שלטון החוק בישראל, למען חשוד מסוים. על כך ראוי לא רק להפר משמעת קואליציונית, אלא גם להפיל ממשלה.

* נותן בהם סימנים – לאלה שאינם מסוגלים להבחין בין ביטן לאמסלם: ביטן הוא נער השליחויות של החשוד. אמסלם הוא השוליה של נער השליחויות של החשוד.

* חמאה על ראשו – ישנם שני נושאים שבהם מוטב לאהוד ברק לשתוק – עניינים מדיניים ושחיתות. מי שיושב בבית זכוכית, שלא ימרח חמאה על ראשו.

* הישגו הגדול של נתניהו – התעלמות מהישגו המדיני הגדול של נתניהו – חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשריה המדיניים בעולם, דומה להתעלמות מהנזק המוסרי והערכי שהוא גורם לחברה הישראלית, בהתנהלותו המסואבת, במסע שהוא מוביל נגד הממלכתיות ובחקיקה לעידוד השחיתות השלטונית שהוא דוחף. בשני המקרים מדובר בראיית שחור לבן, המתעלמת מן המורכבות של החיים, המורכבות של האנשים. אם אדם מסומן באופן שלילי, נתעלם מכל יתרונותיו, הישגיו וצדדיו החיוביים. אם הוא מסומן באופן חיובי, נתעלם מכל חסרונותיו, כשליו וצדדיו השליליים, בעיקר אם מדובר בפוליטיקאי ובמנהיג.

ההישג המדיני של נתניהו בולט במיוחד לנוכח ההפחדות מפני בידוד מדיני שהוא ממיט עלינו. המציאות הפוכה. וכך, חלק מאלה שאיימו מסבירים שזה לא בזכותו של נתניהו, זה היה קורה גם בלעדיו. יתכן. אבל אם אכן היה בידוד מדיני, גם אז הם היו אומרים שזה לא באשמתו? כך או כך, כעת הוא אחראי, והוא מוביל מדיניות, והמדיניות הובילה לתוצאות הפוכות מאלו שהזהירו אותנו מפניהן.

טיעון נוסף רווח לאחרונה, ואצטט אותו מפיו של ניר גונטז' במוסף "הארץ": "כשדיברו על בידוד דיברו על הדמוקרטיות האירופיות. נתניהו חיבר אותנו לאפריקה". ראשית, זה לא נכון. גם באירופה מעמדנו התחזק. אבל לא צריך להתאמץ הרבה כדי לדמיין את גונטז' עצמו ואת שכמותו מכתירים בדיוק את המשפט הזה, כמשפט אוריינטליסטי, קולוניאליסטי, אדנותי, מתנשא וגזעני.

* קוראים ערניים – די נדיר שאני מזדהה עם כל מילה במאמר המערכת של "הארץ". כך קרה ביום ד, כשקראתי את המאמר, העוסק בנושא הפגיעות וההטרדות המיניות, "לא שותקות יותר". אממה? אני סולד מצביעות. לאורך כל קריאת המאמר, הדהדו במוחי שתי מילים: יצחק לאור. הרי על אף שנים רבות של עדויות על אונס ותקיפות מיניות הוא ממשיך להיות מיקירי דבוקת שוקן. רציתי לכתוב תגובה ברוח זו, אולם כשנכנסתי לתגובות, שמחתי לראות שעשרות קוראים ערניים הקדימו אותי.

* משלנו או משלהם – גל החשיפות של הטרדות ופגיעות מיניות, מעלה באופן חסר תקדים את הנושא לסדר היום הציבורי, ומעורר סוגיות רבות שראוי לעסוק בהן, ואף לקבוע כללים, כמו מהי באמת הטרדה מינית, מהו מדרג הפגיעה, איך להוקיע בכל לשון של הוקעה פגיעות מיניות ומצד שני להיזהר מלהאשים אוטומטית כל מי שהוגשה נגדו תלונה ולהבין שיש גם האשמות שווא ועוד.

ומשום מה, שיח רווח מאוד ברשתות הוא שיח המחנאות המאוס, סעיף הטרדות מיניות. בשיח הזה הסוגיה אינה מה ראוי ומה פסול, אלא האם הפוגע הוא "משלנו" או "משלהם". אם הוא "משלנו" הוא כמובן קורבן לרדיפה פוליטית, לעלילות שווא… חזקת החפות, התיישנות וכו'. אם הוא "משלהם" הוא בהכרח סוטה מין, אנס סדרתי, אשם מראש ו… הווו איזו שמחה לאיד! איזו שמחה לאיד!

וכי לנפגעת תקיפה מינית אכפת אם התוקף אותה הוא שמאלני או ימני?

* בית לאומי לעם היהודי – בימים אלה, בהם אנו חוגגים מאה שנים להצהרת בלפור, שהביאה להכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, ושבעים שנה לאחר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, מן הראוי שנהפוך את המדינה היהודית לבית לאומי בארץ ישראל לעם היהודי. בית לאומי לעם היהודי כולו, על כל זרמיו. הכרה מלאה בזרמים השונים ביהדות, בשוויון בין הזרמים ביהדות, בגיור של הזרמים השונים היא תנאי הכרחי להגשמת הציונות, ולהבטחה שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי ובית לאומי לעם היהודי. הכרה זו ראויה להתנוסס בחוק הלאום. זו מצוות עשה ציונית עליונה.

* יש שירה – המלצת הקריאה שלי לשבת, היא אנתולוגיה של שירה העוסקת באלוהים ובאמונה, בעריכת אילן ברקוביץ', במוסף הספרותי של "הארץ". כותרת האנתולוגיה (שחלק שני שלה יתפרסם בעוד שבועות אחדים), היא: "השירה העברית כבר החליטה: יש אלוהים". מה שריגש אותי יותר, היא ההחלטה: יש שירה. כלומר, הידיעות על מותה של השירה העברית היו מוקדמות.

השאלה אם יש ישות אמפירית שנקראת אלוהים, היא עניין אחד, ועניין אחר הוא האם יש שירה ואמנות שאין בה אלוהים. בעיניי, אמנות המתנתקת מאמונה היא דלה, ואמנות של יהודים המתנתקת משורשיה היהודיים היא משמימה. גם אם התכתובת שלה עם הדת, עם האמונה, עם האלוהים היא של התרסה וויכוח, זו שירה שורשית ומשמעותית.

מתחת לכל שיר, נכתבו שורות אחדות על המשורר. על אלינור יוסף נכתב, בין השאר: "אינה דתייה אך מחוברת לזהות היהודית שלה", כפי שהיא מגדירה את עצמה. ואולי זו התמצית.

שיר אחד קלקל את השורה: "המבוא לחלומותינו", של אריאל דוד. שיר שטנה ושנאה ליהודים שהם, הוריהם או סביהם באו מאירופה ואמריקה, כלומר ה"אשכנזים". שיר נורא. שיר של שנאה עזה, המסתתרת מאחורי התקרבנות המשחררת מאחריות. מי ששונא כל כך את רוב העם היהודי, אינו אלא אנטישמי קטן. איני מבין למה צריך לפרסם תועבה גזענית.

* ביד הלשון

לא היה ולא נברא, אלא משל היה – השר אורי אריאל התראיין לרדיו למחרת השתתפותו בעצרת לציון יום השנה לרצח רבין. בראיון מוחזרה האגדה האורבנית, על פיה לפני רצח רבין התבטא אריאל באמירה על רבין, שדמו בראשו. תגובת השר: "לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה".

דבריו אלה הם פרפרזה מרחיבה לדברי ריש לקיש, במסכת בבא בתרא בגמרא: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה". נדרש אומץ רב לאמירה זו על ספר בתנ"ך, ואף על פי כן היא נכנסה לתלמוד.

ובאשר לדברי אריאל – אני מאמין לו.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s