נאומו של נשיא המדינה בפתח מושב החורף של הכנסת היה חשוב מאוד. הנשיא העניק לאזרחי ישראל, לכנסת ובעיקר לראש הממשלה שיעור יסוד באזרחות. שיעור, שלמרבה הצער הוא נדרש ומתבקש. והעובדה שהא"ב הממלכתי מוצג כ"דעה פוליטית", היא העדות לצורך בשיעור הזה.
למעשה, הצביע נשיא המדינה על ההבדל בין דמוקרטיה ללינץ'. גם לינץ' וגם דמוקרטיה מבוססים על מימוש רצון הרוב. בלינץ', רוב ברור מקרב הנוכחים – מבצעי הלינץ', עומדים מול מיעוט קטן – קורבן הלינץ', והרוב קובע, כמובן. גם בדמוקרטיה הרוב קובע. רצון הרוב, שלטון הרוב, הם יסוד מוסד בכל דמוקרטיה. אין דמוקרטיה שאחד מאדניה המרכזיים אינו שלטון הרוב.
אולם דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם סט של ערכים ומגילה של זכויות, הם גם החופש והזכויות של המיעוט והם גם שלטון החוק והכפיפות לחוק והיא גם איזונים ובלמים בין מוקדי כוח שונים, שרצוי שייצגו את הצבעים השונים בחברה. גם שלטונו של פוטין ברוסיה ושלטונו של ארדואן בטורקיה מבטאים את רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות, אך אין הן דמוקרטיות. וראוי מאוד שישראל לא תידרדר לסוג כזה של שלטון הרוב. למרבה הצער, יש מגמה ציבורית, ש"סביבתו" של נתניהו דוחפת אותה, לשחיקת הדמוקרטיה, שחיקת שלטון החוק והשוויון בפני החוק, כתישת האיזונים והבלמים, מתוך רצון להפוך את שלטון הרוב הדמוקרטי, לשלטון ללא מצרים. זאת המשמעות של המנטרה החדשה על "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". מנטרה, לפיה האיזונים והבלמים הם "שמאל", וכל עוד שלטון הימין אינו ללא מיצרים, למעשה מי ששולט הם האיזונים והבלמים, כלומר ה"שמאל". מנטרה מופרכת, אך צוברת אהדה רבה, ורבים אפילו מאמינים בה, כי זה כוחה של שטיפת מח.
טוב עשה נשיא המדינה, שנזעק לתקוע את אצבעו בסכר, כדי לעצור את השטף הזה. אם אין בכוחו להציב סכר, לכל הפחות חשוב שיציב תמרור אזהרה, שיציב מצפן. אין זה מתפקידו של נשיא המדינה לנהל אותה, אבל להוות שעון מעורר ותמרור אזהרה – זאת התגלמות תפקידו.
מה גורם לרוח הרעה הזאת, שנגדה יצא הנשיא? הגורם המרכזי הוא שכרון הכוח, של מי שבטוחים שהשלטון מובטח להם לנצח. הלעג והשיימינג כלפי כל מי שמאיים על שלטון נתניהו, איום אמתי ומדומה, החל בראשי מפלגות האופוזיציה היום ובעבר וכלה באישים בולטים במפלגת השלטון, נועדו לצייר מצג של "אין עוד מלבדו". ומי שבטוחים שהם אלה המייצגים את העם, וכך יהיה עד כלות הדורות (או לפחות עד חגיגות יום העצמאות המאה), פועלים לריסוק האיזונים והבלמים, שהם הם אלה שיזדקקו להם כאשר יאבדו את השלטון. אלה שמנסים להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולפטור אותו מן החובה להיחקר כאשר יש חשדות נגדו, הם אלה שקראו (בצדק) לקודמו להתפטר מתפקידו בשל החקירות נגדו. הם גם אלה שיקראו (בצדק) להתפטרות ראש ממשלה עתידי מן המחנה האחר. אולם הזחיחות של מי שרואים את שלטונים כשלטון לנצח, מביאה אותם להתנהגות זאת.
ועל הזחיחות הזאת, היהירות הזאת, השחצנות הזאת, מגיב שלמה המלך: לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן.
****
זאת גם תגובתו של שלמה המלך לניסיון של שרת המשפטים לשנות את דרך בחירת שופטי בית המשפט העליון.
לפני כעשור, הועלתה בידי שרת המשפטים ציפי לבני מועמדותה של כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. הייתה זו מועמדות מצוינת – הן מבחינת כישרונותיה ויכולותיה של גביזון, הן מבחינת מנהיגותה, ולא פחות חשוב, כמי שיכולה להוות משקל נגד לנשיא אהרון ברק, ששיטותיהם בסוגיית האקטיביזם המשפטי מנוגדות. בית משפט עליון פלורליסטי, שיש בו שני ענקים המייצגים דרכים שונות, הוא בית משפט אידיאלי. אולם אהרון ברק מנע את בחירתה, בטיעון ש"יש לה אג'נדה", שזהו ביטוי מכובס שנועד לומר: "האג'נדה שלה שונה מהאג'נדה שלי". ומרגע שברק החליט, ברור היה שהמינוי יסוכל, בשל הרוב האוטומטי שהיה לו בוועדה למינוי שופטים. הרוב היה מבוסס על הרכב הוועדה למינוי שופטים. שלושת נציגי העליון הגיעו מאוחדים בעמדותיהם, נציגי לשכת עורכי הדין לרוב הלכו אתם ונציגי הצד ה"שמאלי" בכנסת התיישרו אתם. צעד זה של ברק היה אחד מרגעי השפל של בית המשפט העליון, שפגע מאוד באמון הציבור בבית המשפט. צעד זה הצביע על הבעייתיות בשיטת בחירת שופטי העליון.
עם הבעיה הזו התמודדה הכנסת בהצעה שהוביל ח"כ גדעון סער, בתמיכה נמרצת של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן. הצעתו, שכל הימין תמך בה, הייתה לשנות את שיטת הבחירה לעליון – לחייב רוב מיוחד לכל מינוי, של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים.
מה שאפיין את ההצעה הם תבונה והגינות. סער לא הציע הצעה של העברת הכוח העודף מצד אחד לצד שני – הצד שלו, אלא עיצב כללי משחק הוגנים של איזונים ובלמים, הצעה שלא תאפשר רוב אוטומטי לאף כיוון, הצעה שמחייבת הידברות ובניית הסכמות. ואכן, פני בית המשפט בעקבות השינוי מאוזנים יותר, מייצגים מגוון רחב יותר של עמדות, ולכן בית המשפט הגון וטוב יותר.
לפתע באה שרת המשפטים ועמה ח"כים מן הימין, ומנסים להפוך את הקערה על פיה, ולחזור לשיטה הקודמת. מה הסיבה לכך? נוצר מצב שכעת יש להם רוב בוועדה. ולכן, הם רוצים לנצל זאת להתנהלות כוחנית, שתאפשר להם להימנע מהידברות ומהסכמות, בניסיון לכפות את השופטים שהשרה חפצה ביקרם על בית המשפט, בזכות הרוב האוטומטי.
הם מציעים לבטל שיטה ממלכתית, טובה, מאוזנת, נכונה לחברה הישראלית לדורות, ולחזור לשיטה שהם סבלו ממנה ונאבקו נגדה, אך ורק כיוון שכרגע יש להם רוב. אגב, הרוב שלהם נוצר עקב העובדה שנציג האופוזיציה בוועדה הוא ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו". גם כאשר סיעתו הייתה באופוזיציה, בחירתו לא הייתה ראויה, כיוון שרוח החוק נועדה לאפשר מגוון קולות, ולכן ראוי היה שנציג האופוזיציה יהיה נציג המחנה הנגדי לקואליציה. בוודאי שלאחר שסיעתו עברה לקואליציה, המצב שנוצר הוא אבסורדי. וכיוון שהנציגות הנוכחית של לשכת עורכי הדין אף היא מקורבת לשרה, מנסה השרה לנצל את הקוניוקטורה לצורך מחטף.
דמוקרטיה מחייבת יציבות. המשפט מחייב יציבות. אי אפשר לשנות את ההליכים הדמוקרטיים על פי תמונת מצב רגעית של יחסי הכוחות. שינוי כזה הוא מעשה כוחני וחף מהגינות.
וכדאי להזכיר למי שבטוחים שהכוח שבידיהם היום יישאר בידיהם לעד, את אמרתו של החכם באדם: "לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן".
****
לאלה שפועלים היום מתוך זחיחות וביטחון מופרז באשר למחר, מעניק שלמה המלצה: "אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם". ובמילים אחרות, קח את עצמך בפרופורציות, "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן".
****
במאמרים קודמים, על פרקי ספר משלי, ביטאתי את סלידתי מתופעת הנרגנות.
כאשר נושא ראש הממשלה נאום באירוע חגיגי של פתיחת מושב הכנסת, ובו הוא מחרף ומגדף את מבקריו ומדביק להם שמות גנאי, הוא נוהג באופן שאינו הולם ראש ממשלה. זהו ביטוי לרוח הרעה שהוא מוליך.
ועם זאת, ולמרות ביקורת חריפה שמתחתי עליו בדברים שכתבתי בעקבות נאומו, יש להודות שדבריו על "החמוצים", אינם מופרכים. דבריו מבטאים הכללה גסה, אך עצם התופעה של החמוציות קיימת גם קיימת; אותה נרגנות, אותו מירמור, אותה ציניות, כלפי המדינה; תופעה רחוקה מרחק רב מביקורת בונה.
נאומו של הנשיא ריבלין, הוא היפוכה של החמוציות. דבריו באו מלב אוהב וגאה – אוהב את ארץ ישראל, אוהב את עם ישראל, אוהב את אזרחי ישראל, אוהב את ירושלים – בירת ישראל, גאה במדינת ישראל, בהישגיה. דבריו באו מלב אוהב וכואב, באו מלב דואב. דבריו הם התגלמות המושג פִּצְעֵי אוֹהֵב. ועליהם אמר המלך שלמה נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב.
זעקתו של הנשיא ביטאה פִּצְעֵי אוֹהֵב; לא רק את אהבתו הפצועה למדינת ישראל, אלא בעיקר את אהבתו הפצועה לתנועתו.
רובי ריבלין אינו סססססססמולני, רחמנא לצלן, כפי שהוא מוצג במסע השיסוי של נאמני נתניהו. אדרבא, ריבלין הוא הז'בוטינסקי האחרון; הוא המוהיקני האחרון של דרכה המקורית של התנועה הרוויזיוניסטית, של תנועת החרות, של הליכוד; הליכוד של מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד לוי ומשה ארנס.
הוא דבק בדרכו המדינית של הליכוד. הוא התנגד להסכם חברון שהביא נתניהו, הוא התנגד להסכם וואי של נתניהו, הוא התנגד להתנתקות של הליכוד בראשות שרון אליו הוא היה מקורב מאוד, הוא התנגד לנאום בר-אילן של נתניהו. הוא היה ונשאר עקבי באמונתו בשלמות הארץ.
והוא דבק בדרכו של הליכוד כמפלגה ליברלית, הדוגלת בשוויון אזרחי, בשלטון החוק, בכיבוד המשפט, בדמוקרטיה מהותית עם איזונים ובלמים; דמוקרטיה שאינה מחפשת לשלוט על העם, אלא לשרת את העם, כמילותיו של בגין.
הוא כואב את הרוח הרעה ההופכת את מפלגתו על צירה, ולוקחת אותה למחוזות אחרים, מחוזות זרים, מחוזות רעים, שמנוגדים לדרכה, להיסטוריה שלה.
דבריו בכנסת היו קשים, אך הם באו מאהבה. היו אלה פִּצְעֵי אוֹהֵב. נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב.
****
מי עדיף, טיפש או רשע?
רשע, כי הוא יכול לתקן את דרכיו ולחזור בתשובה.
אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ, בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי, לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ.
מקרה אבוד…
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 