משלי כה: כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר

אחד הלהיטים הפופולריים בישראל בשלהי שנות ה-70, ובעדת רוקדי ריקודי העם עד עצם היום הזה, הוא "עוד לא אהבתי די"; שירה של נעמי שמר בביצוע יהורם גאון.

בְּאֵלֶה הַיָּדַים עוֹד לֹא בָּנִיתִי כְּפָר
עוֹד לֹא מָצָאתִי מַיִם בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
עוֹד לֹא צִיַּרְתִּי פֶּרַח, עוֹד לֹא גִּלִּיתִי אֵיךְ
תּוֹבִיל אוֹתִי הַדֶּרֶךְ, וּלְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ.

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי
הָרוּחַ וְהַשֶּׁמֶשׁ עַל פָּנַי
אַיי, עוֹד לֹא אָמַרְתִּי דַּי
וְאִם לֹא, אִם לֹא עַכְשָׁיו – אֵימָתַי?

עוֹד לֹא שָׁתַלְתִּי דֶּשֶׁא, עוֹד לֹא הֵקַמְתִּי עִיר.
עוֹד לֹא נָטַעְתִּי כֶּרֶם, עַל כָּל גִּבְעוֹת הַגִּיר.
עוֹד לֹא הַכֹּל עָשִׂיתִי מַמָּש בְּמוֹ יָדַי.
עוֹד לֹא הַכֹּל נִיסִיתִי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי.

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי…

עוֹד לֹא הֵקַמְתִּי שֶׁבֶט, עוֹד לֹא חִבַּרְתִּי שִׁיר.
עוֹד לֹא יָרַד לִי שֶׁלֶג בְּאֶמְצַע הַקָּצִיר.
אֲנִי עוֹד לֹא כָּתַבְתִּי אֶת זִכְרוֹנוֹתַי.
עוֹד לֹא בָּנִיתִי לִי, אֶת בֵּית חֲלוֹמוֹתַי.

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי…

וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ פֹּה, וְאַתְּ כָּל כָּך יָפָה.
מִמֶּךְ אֲנִי בּוֹרֵחַ, כְּמוֹ מִמַּגֵּפָה.
עוֹד יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁרָצִיתִי לַעֲשׂוֹת.
אַתְּ בֶּטַח תִּסְלְחִי לִי גַּם בַּשָׁנָה הַזֹּאת.
תָּבִינִי –

אַיי, עוֹד לֹא אָהַבְתִּי דַּי…

על מה השיר? מהו אומר, מה המסר שלו?

כותב על כך חוקר הזמר העברי, חברי עפר גביש:
הבחור שעליו מספרת נעמי שמר, מביא כאן אסופת תירוצים גבריים לעיכוב כניסה לזוגיות מחייבת. הבחורה כנראה כבר מוכנה לסגור תאריך ו-DJ, והוא אומר לה: "עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות". מההמשך אנחנו מבינים שהדיאלוג הזה נמשך כבר די הרבה זמן, שנתיים שלוש בטח. אחרת לא היה אומר: "את בטח תסלחי לי גם בשנה הזאת…". עכשיו אפשר לחזור ולקרוא מחדש את השיר ולהבין פתאום, שכל הרשימה המכובדת של הדברים שהוא עוד לא הספיק, באה בעצם לתרץ את הדחייה המבוקשת. ובנוסף (וחמור יותר, חביבי), מה שמגלה הפזמון החוזר, זה שבעצם, מה שהכי מעניין את הבחור, זה לא לכתוב שירים ולא לבנות ערים אלא… פשוט… לעשות עוד קצת אהבה לפני שהוא מתביית.
נו, ואחרי זה הוא עוד מתחנן אליה: "תביני…".

אז איך השיר, ופרשנותו של עפר, מתקשרים לפרק היומי?

אינוונטר הדחיות והתירוצים בהחלט מרשים. ובין השאר מופיע התירוץ המדהים הבא: "עוֹד לֹא יָרַד לִי שֶׁלֶג בְּאֶמְצַע הַקָּצִיר". הלו, סלאח, פה זה ארץ ישראל. שלג? בקציר?! מאיפה הוא הביא את זה? מאיפה נעמי שמר הביאה את זה?

מהפרק שלנו. "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר, צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו, וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב". הנה, נעמי שמר יודעת על מה היא כותבת. כן, שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר. וכך גם בפרק הבא: "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר – כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד".

הפסוק בפרק שלנו מתאר איך שובו של השליח משליחות, אולי שליחות מסוכנת, מרגיע את השולח המודאג. איך? כמו שצינת השלג מצננת את האדם ביום קיץ. ובפרק הבא אומר שלמה שכבוד יאה לטמבל, בערך כפי שיאה השלג בקיץ…

האם מדובר רק במשל? ב-1522 ביקר בארץ ישראל הרב והמקובל משה באסולה (1480-1560). בספר מסעות פופולרי שהוא כתב, הוא דיווח על כתובת, שנאמר לו שנראתה על אבן בבית הכנסת של ברעם, וזו לשונה: "אל תתמהו על השלג שבא בניסן, אנחנו ראינוהו בסיוון". זה כבר לא משל. זה תיעוד. אגב, הכתובת עצמה, שהרב לא ראה בעיניו אלא רק סיפרו לו על אודותיה, לא נמצאה מעולם.

ואילו חוקר ארץ ישראל הרב יהוסף שוורץ (1804–1865), כתב בספרו, "תבואות הארץ": "בשנת תקי"ד היה שלג הרבה מאוד וקור גדול עד שמתו מקרירות כ"ה אנשים בגליל אצל עיר נצרה, ושמעתי בשם זקן אחד שהתמיד השלג בשנה ההיא עד חודש סיון". כלומר, חורף 1754 היה סוער וקשה. שלג כבד ירד, שבנצרת מתו בגינו 25 איש והוא החזיק מעמד עד חודש סיוון. אמנם לא מדובר על שלג שירד בסיוון, אלא שנערם ולא נמס עד סיוון. ובכל זאת, אני קצת מתקשה לדמיין את טקס הביכורים על הלבן הלבן הזה.

אני נקלעתי פעם לסופת שלגים ביום העצמאות. היה זה באביב 1983, בג'בל ברוך שבלבנון. אבל זה היה בה' באייר. סיוון?!

****

משלי כה העניק שני ניבים לשפה העברית.

דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו – טיעון מסודר והגיוני, ולכן משכנע.

נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן – נְשִׂיאִים הם עננים. הכוונה ללציפיות, הבטחות והכנות שלא התממשו בסופו של דבר. לא התגשמו.

****

לאורך שנות מלחמת האזרחים העקובה בדם בסוריה, דווקא ישראל, האויב הנורא, שכל ילד סורי יונק עם חלב אמו את השנאה אליה והפחד ממנה, מעניקה סיוע הומניטרי רב – מזון ותרופות, שמיכות ובגדים וטיפול רפואי לאלפי פצועים וחולים, שזוכים לטיפול הטוב ביותר, שלא יכלו אפילו לדמיין אותו.

האם ייצא לנו מזה משהו? ספק רב מאוד. אבל יש דברים שנכון לעשותם, פשוט כי ראוי לעשותם, גם אם לא יניבו כל פרי. הסיוע ההומניטרי לאויב במצוקתו, הוא בהחלט דבר כזה.

הרעיון הזה מופיע גם בפרק שלנו. אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא – הַשְׁקֵהוּ מָיִם.

כדי לסכם את הפרק על סיוע הומניטרי לאויב, שלא על מנת לקבל פרס, נכון היה לסיים אותו בציטוט הפסוק הזה.

הבעיה היא שהפסוק הבא קצת מקלקל את האידיליה: כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַיהוָה יְשַׁלֶּם לָךְ.

בהפוך על הפוך אומר הפסוק, שהמזון והמשקה שאתה מעניק לאויב, אינם נעימים לו כלל ועיקר. לא, הוא ממש לא היה רוצה לקבל אותם דווקא ממך. וכאשר הוא מקבל את הסיוע הזה דווקא ממך, הדבר צורב לו כמו גחלים על ראשו.

יש בזה משהו. אלא ששלמה מציג זאת כתוצאה רצויה. הנה, עשית משהו טוב למצפון, למעשה גרמת לאויב מבוכה קשה, ובנוסף לכל אלוהים ישלם לך שכר על המעשה.

****

בהשראת הפרק הזה קם יישוב יהודי בארץ ישראל. היישוב הוא מַשְׂכִּיּוֹת, בצפון בקעת הירדן. היאחזות מַשְׂכִּיּוֹת עלתה על הקרקע ב-1982. היא נועדה להיות קיבוץ של התק"ם, אך למרבה הבושה התק"ם לא הצליח לאכלס אותו (ועוד מספר יישובים בשנות ה-80, בגליל, בנגב, בבקעה ובגולן).

מי שגאלה את היישוב היא הציונות הדתית, שהקימה במקום יישוב קהילתי דתי. ביישוב פועלת מכינה קדם צבאית. לאחר עקירת גוש קטיף, הצטרפו למַשְׂכִּיּוֹת עקורי היישוב שירת הים.

הפסוק שהעניק את ההשראה לשם היישוב: תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו.

* 929