משלי טו: שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה

פרק טו עוסק ישירות באקטואליה פוליטית, ומתייחס אישית לראש הממשלה נתניהו. את דעתו הוא הביע במילים ברורות: שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.

מה פירוש "יִחְיֶה"? מה, מי שאוהב מתנות ימות?

הכוונה אינה לחיים הפיזיים, אלא לחיים בעלי משמעות, בעלי טעם.

בספר דברים נאמר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". משה מזהה את החיים עם הטוב ואת המוות עם הרע, כלומר מי שבוחר ברע, כאילו בחר במוות ומי שבוחר בטוב – בחר בחיים. חיים המבוססים על בחירה בטוב, הם חיים בעלי טעם, חיים בעלי ערך.

מפרש זאת כותב ספר משלי, שהחיים, כלומר הטוב, מחוברים אצלו עם שנאת מתנות. כמובן שאין כוונתו למתנות כמו סֵפר ליום ההולדת. כוונתו לטובות הנאה מטייקונים למימון אורח חיים מסואב, ראוותני ורהבתני, כמו סיגרים ושמפניות ורודות ותכשיטים יוקרתיים כאספקה שוטפת על פי דרישה, במאות אלפי שקלים (בסדר בסדר, "לכאורה").

הפסוק המלא הוא: עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה.

לא ברור אם הכוונה לבית ברחוב בלפור, לבית בקיסריה או לבית הלאומי. מה שבטוח, הוא שהפסוק רומז לראש הממשלה, שטוב לא ייצא מרדיפת הבצע הזאת.

****

הפסוק הפותח של הפרק, "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה", מחזיר אותי היישר לפרשת בר המצווה שלי, אותה קראתי במלואה. הפרשה, פרשת "ויגש", נפתחת בנאומו של יהודה באוזני יוסף, מושל מצרים והמשנה למלך, שזעם על הגביע הגנוב שנמצא באמתחת בנימין, והיה נחוש לכלוא אותו.

יהודה ניגש אליו ואמר: בִּי אֲדֹנִי! יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח? וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן, וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ, וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: הוֹרִדֻהוּ אֵלָי, וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו, וְעָזַב אֶת אָבִיו – וָמֵת. וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם, לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי. וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָבִינוּ: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. וַנֹּאמֶר: לֹא נוּכַל לָרֶדֶת. אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ, כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי, וָאֹמַר: אַךְ טָרֹף טֹרָף, וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי, לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

ומה הייתה תגובתו של המושל הזועם על המענה הרך של יהודה? וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו. וַיִּקְרָא: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי! וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף. הַעוֹד אָבִי חָי?

****

טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה, מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ.
טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.

חכמת משלי היא הפרופורציות בחיים. מה חשוב באמת? לא החומר, לא העושר, לא הבצע, לא האוצר. מה שחשוב הוא יראת ה', אהבה, משפחה.

מה שבונה את הבית, את המשפחה, אינו הכמות, אינו סעודת הסטייקים, אלא היחסים בין בני הבית.

וברוח חג הסוכות – היציאה מהבית הקבוע לבית ארעי מזכירה לנו שבית אינו הקירות והחומר, אלא היחסים בין בני הבית והרוח השורה בו.

****

דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק, וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה.

שוב ושוב יוצא ספר משלי נגד העצלות, בזכות החריצות. החריצות היא המחשבה קדימה, לטווח ארוך. היא הנכונות להתאמץ כעת, כדי להבטיח עתיד טוב יותר לנו ולילדינו.

מְשֻׂכַת חָדֶק היא גדר קוצנית. דרכו של העצל רצופה במכשולים, כיוון שהוא לא דאג מראש לנקותה. זאת, להבדיל מדרכו של החרוץ, האדם הישר – אֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה. מעניין אם הכוונה במילה "ישר" היא לחרוץ, או שפשוט אלו תכונות המבטאות אורח חיים נכון: חכמה, צדיקות, יושר, חריצות, התכונות שספר משלי משבח.

****

מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב. שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם.

נעמי שמר כתבה על השמועה הטובה. בשירה, החצב מעביר את השמועה הטובה שהחגים כבר באוויר.

כְּמוֹ חָצָב לְהִתְבַּצֵר
בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה
וּלְחַכּוֹת לְסִיּוּמָה
שֶׁל הָעוֹנָה הֲכִי חַמָּה
וְאַחַר כָּךְ לְהִתָּמֵר
וּכְעַמּוּד עָשָׁן לָבָן
שְׁמוּעָה טוֹבָה לְהַעֲבִיר
שֶׁהַחַגִּים כְּבָר בָּאֲוִיר.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s