מועמדותו של שר החוץ האיראני לפרס נובל לשלום, בשל חלקו בהסכם הגרעין האיראני, עוררה תגובות חריפות. אני דווקא בעד הענקת פרס נובל לשלום למר זריף. יהיה בכך גם תיקון מאוחר של עוול היסטורי – העובדה שמר היטלר לא קיבל פרס נובל לשלום על הסכם מינכן.
פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר. האם צ'מברליין ואובמה פתאים? ברמה האישית, מדובר בשני אנשים חכמים מאוד, מבריקים. בכלל, איני מאמין שאדם טיפש יכול להגיע להנהגת מדינה. אדם שאינו חכם אינו יכול לזכות בהערצת המונים, וצ'מברליין ואובמה היו שני מנהיגים כריזמטיים ומרשימים מאוד.
אבל לא כל אדם חכם ופוליטיקאי חכם הוא מדינאי חכם. צ'מברליין ואובמה הם עדות לכך. מדיניות הפייסנות כלפי דיקטטורים חסרי עכבות ושקרנים, היא מדיניות פתאים. והדיקטטורים יודעים היטב להעמיד מלכודות פתאים למנהיגים פייסנים. וכך נולדו הסכם מינכן והסכם הגרעין האיראני.
המשך הפסוק הוא "וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ". האם המילה עָרוּם היא חיובית? במקור היא נאמרה על הנחש, כפי שנקרא בפרשת השבוע בשבת הבאה עלינו לטובה.
כאן העָרוּם הוא ניגודו של הפֶּתִי. הפֶּתִי הוא טיפש, והעָרוּם הוא חכם. ובכל זאת, מדוע בספר שכולו שבח לחכמה, ובפרק שהוא שבח לחכמה, הפסוק הזה אינו מדבר על חכמה, אלא על ערמה?
לכאורה, הפסוק הזה יוצא נגד ערך האמון. הוא מקשר את האמון עם הפֶּתִי, ואת חוסר האמון עם ניגודו, עם החכם. אבל ברור שלא זה הלקח שרוצה שלמה ללמד אותנו.
האמון הוא הבסיס לקיום חברתי. כמי שבחר לחיות בקיבוץ שיתופי, ברור שכך אני רואה את הדברים. ראוי לקיים את החיים על בסיס של אמון הדדי בין בני אדם.
אבל… ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם באמצע שירת "התקווה" כייס יתחוב את ידו לכיסו כדי להוציא משם את הארנק, הוא לא יעמוד כמו טמבל וימשיך לשיר את ההמנון, אלא יתגונן. כלומר, אין לתת לגנב לנצל את הכבוד להמנון לרעתנו, לטובתו.
הוא הדין באמון. ראוי לקיים חיים על אמון. זו חכמת החיים. אבל כדאי תמיד לפקוח עין תורנית כדי שלא לתת לאנשים לנצל לרעה את אמוננו ולמעול באמון.
הדבר נכון בעיקר בחיים המדיניים. אנו מצפים ממדינאי לא רק לחכמה, אלא גם לעורמה. שלא ייתן לדיקטטור רמאי לנצל את תמימותו, ולפגוע בנו.
צ'רצ'יל היה חכם, אך לא בטוח שצ'מברליין היה חכם פחות ממנו. אבל צ'מברליין היה פתי נאיבי, שהאמין לדיקטטור, בדיוק כמו אובמה. ואילו צ'רצ'יל היה ערום, שהבין את המציאות לאשורה. ככתוב: וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.
****
עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם.
מה הקשר בין החכמה והעושר?
אני רואה שלוש דרכים אפשריות לפרש את "עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם".
האחת, היא שהחכמה היא העטרת, הכתר, של החכמים. העטרת הזאת היא עושרם. די להם בחכמתם, אין הם זקוקים גם לעושר חומרי.
השניה, היא שעושר שהושג בחכמה, כלומר מתוך מאמץ וקבלת החלטות נבונות, והימנעות מפזרנות ובזבוז ולא כסף קל, כנאמר בפרק הקודם: "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט", הוא כעטרת על ראש החכם. הוא הון בר קיימא.
השלישית, היא שבחברת אִוֶּלֶת, המודדת אנשים על סמך מה שיש להם ולא על פי מה שהנם, על סמך החומר יותר מאשר על סמך הרוח, לא מקשיבים לחכמים, כיוון שלא מעריכים את החכמה כשלעצמה. אולם חכם שיש לו גם כסף ורכוש, זוכה לכבוד, מאזינים לו, וכך הוא יכול להנחיל מחכמתו לציבור. ולכן, הפסוק משבח את החיבור בין חכמה ורכוש. אולי זה ההסבר לחלקו השני של הפסוק: "אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת". הכסילים מתעניינים בעושר, בפרסום, בדברים חיצוניים, ולכן רצוי שלחכם יהיה גם מאלה, כדי שיוכל להשפיע.
צירוף המילים "אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת" אינו מובן, אלא כהקבלה ניגודית לחלקו הראשון של הפסוק. העטרת של הכסיל, אומר הפסוק באירוניה, היא… טיפשותו.
****
מה אלוהים רוצה מאתנו? למה היהדות מצפה מאתנו?
עֹשֵׁק דַּל – חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; וּמְכַבְּדוֹ – חֹנֵן אֶבְיוֹן.
מי שפוגע בחלשים, כמוהו כמי שמגדף ומחרף את אלוהים. מי שמכבד את אלוהים ומקיים את מצוות התורה – נותן משלו לחלשים.
הערבות ההדדית היא עקרון היסוד של היהדות, או בלשונו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ: "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה! כלומר – זה כלל המפתח של התורה כולה.
הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית – אלה ערכי היסוד של היהדות. הדבר נכון ברמת הפרט, ברמת הקהילה וברמה הלאומית. ממשלה המתנכרת לחלשים בתוכה – כאילו קיללה את אלוהים, כלומר הפנתה את גבה ליהדות, גם אם חברות בה מפלגות "דתיות". מדינה יהודית ראויה היא מדינת רווחה. האל דורש צדק חברתי.
* 929
הבלוג של אורי הייטנר 