משלי יג: הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט

בשירו "מחכים למשיח" מציג שלום חנוך גרסה עדכנית לפסוק "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט, וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה":
הציבור מטומטם
ולכן הציבור משלם.
מה שבא בקלות
באותה הקלות יעלם.

מהו "הוֹן מֵהֶבֶל"? הון שהושג בקלות, לא ממאמץ, לא מעבודה קשה, לא מיצירה ובניה, אלא ממשחקים בקזינו, רווח קל בבורסה וכו'. בשנות ה-80 זו הייתה מכת מדינה. ואכן, אותו הוֹן מֵהֶבֶל הומעט, באותה הקלות שהוא בא, כך הוא נעלם, והפיל עמו את כלכלת ישראל וישראלים רבים. גם משיח קפץ והודיעו שהוא נהרג.

תאונה למי? שואל ארציאלי הבן.
תאונה למדינה, עונה השוטר המסכן.

לעומת זאת "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה". מי שמפרנס את משפחתו בכבוד, בעבודה קשה, בחריצות, נוהג באחריות ובריסון, מקבץ פרוטה לפרוטה – יוצר הון אמתי, שעליו הוא יכול לבסס את עתידו ועתיד משפחתו.

****

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

האם פסוק זה נותן גושפנקא לענישה פיזית, להכאת ילדים, להכאה במקל או בשוט?

פשט הפסוק יכול בהחלט להיות ברוח זו. ואם כן, הרי זו הייתה רוח החינוך עד לפני 2-3 דורות.

אבל כיוון שההסבר הזה הוא בלתי נסבל ובלתי מוסרי ובעיקר – אנטי חינוכי בעבורי, איני מוצא כל סיבה לראות בו את פירוש הטקסט. כשאני ניגש לטקסט המקראי, לטקסט היהודי, אני שואל את עצמי מה אני יכול ללמוד ממנו, לקבל ממנו, במה הוא יכול להעניק השראה לחיי. לכן, כאשר אני נתקל בפסוק כזה, אדרוש אותו באופן אחר, ובלבד שהפירוש שאתן הולם את הכתוב.

אילו נכתב במילים מפורשות שמי שאינו מכה את בנו שונא אותו, כמובן שלא יכולתי להתעלם מן הכתוב, והייתי מוקיע את הפסוק. כיוון שהדברים אינם כתובים בפירוש, הם נתונים לפרשנות.

נקודת המוצא של הפרשנות שלי, היא הצלע המקבילה של הפסוק. וְאֹהֲבוֹ – שִׁחֲרוֹ מוּסָר. כלומר, הורה האוהב את ילדיו מחנך אותם, מלמד אותם מוסר וערכים, מורה להם את הדרך הראויה. ומכאן, שמי שאינו מלמד אותם מוסר וערכים, אינו אוהב אותם באמת. ואם הוא חוסך מהם את החינוך הזה, מתוך אשליה שבכך הוא מקל עליהם, הפסוק מפקפק באיכות אהבתו אותם.

ומה עניין השבט? זו מטאפורה למקל שההורה אוחז בידו כדי להורות לבנו את הדרך הנכונה. מקל נועם, כמובן, ולא מקל חובלים, חלילה.

* 929