משלי יב: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם

עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב.

אז, בבית הספר, על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה, ועל הקירות תלויות כרזות עם מסרים פדגוגיים על ערך העבודה והמלאכה, ערך החריצות וההסתפקות במועט ובעיקר על ערך עבודת האדמה.

"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" מתהלים. "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם", מן הפרק שלנו. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" מבראשית (כמדרש יצירתי חדשני בהיפוך מגמה למשמעות המקורית של הפסוק, שבו העבודה היא קללה) ודברי חז"ל כמו "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".

וזה היה בסדר גמור, כי משטרת ה"הדתה" עוד טרם החלה במרדף המקארתיסטי, ו"הארץ" עוד לא הוציא מן הבקבוק את השד ה"הדתי".

ואני תמה, מה יהיה המזון הרוחני בבית ספר ברוח אור קשתי או "הפורום החילוני"? מה יישאר מן המעיין השופע של מקורותינו? אולי מחצית דבר חז"ל: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".

****

פסוק נוסף בזכות ערך העבודה, בזכות שוויון ערך העבודה, בזכות החריצות, בפרק יב, הוא זה:
טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם.

הפסוק הזה יוצא נגד האנשים שמתחת לכבודם לעבוד בעבודות מסוימות, עד שהם מעדיפים להגיע לפת לחם. הפסוק מבכר על פניהם את מי שמתייחס למעמדו בקלות, ועובד בכל עבודה כדי להתפרנס, בלי לחשוש מתדמית של עבדות.

ידועים הסיפורים על הפרופסורים שהגיעו מגרמניה בעליה החמישית והתפרנסו ממכירת נקניקיות, וכך היה גם בתחילת העליה מחבר העמים. וגם חז"ל אמרו "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות" (האמת היא שאין בתלמוד אמירה כזו, אלא זהו חיבור מאוחר של שני מאמרי חז"ל מקוריים, שזה המסר שלהם).

במסכת נדרים בגמרא נאמר: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". אך האמנם, באמת, כל מלאכה מכבדת את בעליה, או שיש סייגים?

על כך כתב הרב יובל שרלו בשו"ת המקוון שלו, בתשובה לשאלה של מתכנתת מחשבים שקיבלה משרה בחברה שמעודדת הימורים, והיו לה ספקות במישור האתי: "בוודאי שלא כל עבודה מכבדת את בעליה. מה שאמרו חז"ל על פשיטת נבלה בשוק, הם לא אמרו לדוגמה על זנות – עבודה המכבדת את בעליה היא עבודה שהיא חלק בלתי נפרד מדרך הארץ של המציאות וצריכה להיעשות, ולא עבודה הקשורה בדברים שהיה ראוי שלא היו קיימים".

****

דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה.

נחלקו רב אמי ורב אסי במסכת יומא בפירוש פסוק זה: "רבי אמי ורבי אסי חד אמר ישיחנה [=יסיחנה] מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים". פירושו של רב אמי לפסוק, הוא שעל אדם להסיח דעתו מן הדאגה. על פי רב אסי, עליו לשוחח עם אנשים וכך לפרוק מעט מכובד הדאגה.

בביוגרפיה שכל נעמי שמר, שכתב מוטי זעירא, "על הדבש ועל העוקץ", מסופר רבות על מערכת היחסים המורכבת בין נעמי שמר ובתה ללי. מערכת יחסים שהיו בה, מצד אחד, אהבה גדולה וקשר אמיץ, ומצד שני לוותה תמיד בסערות, טלטלות, ריבים קשים. אבל דבר אחד ניתן לומר לזכותה של נעמי – מערכת היחסים הייתה גלויה מאוד. ללי סיפרה, שמשפט מפתח אצל נעמי היה "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה", והשתים יישמו אותו במערכת היחסים ביניהן.

המחסום בפני שיחה על הדאגות, הוא הבושה. המחסום הזה קיים בעיקר בקרב גברים. ואני מודה שאף אני לוקה בו. המסר של משלי הוא שטוב לו לאדם שיתגבר על המחסום, וישוחח על הדאגות הרובצות על לבו.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s