משלי יא: נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר

נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר
אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם.

לפסוק הזה ולפרשנות עליו ראוי להקדים הערה, בסגנון המכרזים: מקום בו מפורט תיאור התפקיד בלשון זכר, הכוונה גם ללשון נקבה וכן להפך.

ובכן, הפסוק עוסק באנשים יפים או נשים יפות שהם מכוערים. כלומר יפים בחיצוניותם ומכוערים בפנימיותם. היופי החיצוני שלהם הוא בזבוז.

המשל הוא לנזם זהב באף חזיר. גם היפה בתכשיטים לא יבטל את הגסות, הבהמיות והחזירות של החזיר. אדם שהוא חזיר, גם אם הוא יפה בחיצוניותו – יופיו הוא כנזם זהב באף חזיר.

אגב, אני מכיר אישית את האישה עליה כתוב הפסוק.

****

וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה.

פסוק זה סותר, לכאורה, פסוק אחר בספר משלי: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח". איך ניתן ליישב את הסתירה?

הפתרון שלי הוא אבחנה בין אויב ורשע. לוחם ומפקד בצבא האויב הוא אויבי, אך אין הוא בהכרח רשע. הוא התגייס כי אזרח טוב ופטריוט של מדינתו. הוא התגייס בשל חובת גיוס, וגם אם התנדב וגם אם התקדם לדרגות פיקוד וקצונה, הוא לא עשה זאת מתוך רשע, דווקא, אלא מתוך מחויבות למדינתו.

מחבל, טרוריסט, פושע, רוצח, אנס, סדיסט – הוא רשע. אין לשמוח על נפילת האויב, אך יש מקום לרינה באבוד רשעים.

****

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם
וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר.

פסוק זה מבהיר מהי חובתו של מנהיג לעמו, ובעצם מהו תפקידה של המדינה.
העיקר זה הכלכלה, טמבל, ואם להיות קצת יותר מדויק – חובתה של הנהגה היא להבטיח רווחה לאזרחיה.

הסוציאל-דמוקרטיה נושאת את דגל מדינת הרווחה, שגם אם אינה נטולת בעיות ולבטח אינה מושלמת, היא מבטאת אחריות, אכפתיות, סולידריות וערבות הדדית; היא מבטאת שאיפה לצדק.

אך לא רק סוציאל-דמוקרטים מבטאים את המחויבות הזאת. זאב ז'בוטינסקי ראה כחובתה של המדינה את הדאגה לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. הוא הגדיר את תנאי המחיה הללו בחמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

אלה הם הצרכים האלמנטריים של אדם. בעצם היותו אדם הוא זכאי ליהנות מביטחון, שהחברה תהיה אחראית לכך שחמשת היסודות הללו יסופקו לו. "כל אדם, שהוא רוצה בכך מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית".

שתי נקודות בהצעתו ראויות לציון – א. האוניברסליות של הרווחה – כל אדם הרוצה בכך, זכאי לקבל את התנאים, ולא אדם שרמת הכנסתו מוכחת כנמוכה, כמקובל ברעיון מדינת הסעד. ב. היחסיות של הצרכים – המינימום הנדרש למילוי הצרכים הללו אינו כללי בכל מקום ובכל תקופה, אלא יחסי לרמת החיים השונה בין מדינה למדינה. לכן, ז'בוטינסקי דיבר על מינימום שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת. היחסיות היא גם בהתאם לתקופה – ככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה, ביחס לעליית רמת החיים הכללית. בכל מקרה, ז'בוטינסקי לא הסתפק בפחות מאחריות המדינה להבטחת חמשת המ"מים הללו, לכל אזרח במדינה. אף מפלגה סוציאל דמוקרטית בימינו אינה דורשת מחויבות כה מרחיקת לכת של המדינה לאזרחיה.

כה מצער, שהשלטון הנוכחי, המתיימר להגשים את דרכו של ז'בוטינסקי רחק כל כך מרעיונותיו, ומאמץ עמדות ליברטיאניות של פירוק החברה מאחריותה החברתית.

מנהיג שאינו מַשְׁבִּיר – אינו מבטיח את רווחת אזרחי מדינתו, הוא בהכרח מֹנֵעַ בָּר.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s