משלי י: נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ

אחד המסרים המרכזיים בספר משלי, החוזר פעמים רבות, הוא בזכות החריצות ובגנות העצלות, הבטלנות.

אני מזדהה עם האמירות הללו. אחת התכונות שאינן חביבות עליי, היא הדחיינות. דחיינים, הם אנשים שקשה לי לעבוד אתם; אנשי ה"אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים".

שלמה מזהה את החריצות עם החכמה ואת העצלנות עם הכסילות.

אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל
נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ.

צודק. ובפרקי אבות אמורים הדברים בלימוד:
"אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

****

פרק י שופע צירופי מילים שהיו למטבעות לשון בעברית, עד ימינו.

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה
וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, הוא הזצ"ל. מקובל להשתמש בו בעיקר כלפי רבנים שהלכו לעולמם. אך אם כל רב הוא זצ"ל, איך נאדיר ונפאר מי שבעינינו גדול מסתם זצ"ל? האינפלציה הזאת הוסיפה לראשי התיבות עוד כהנה וכהנה אותיות, עד שהפכו את זכר הצדיק לעניין משעשע למדיי.

וכך יש לנו זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה ובראש ההיררכיה זצוקללה"ה – זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא.

גם שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב חי וקיים עד היום, בראשי התבות שר"י, הפופולריים בעיקר בפשקווילים חרדיים. הרצל? בן גוריון? קשה למצוא אותם על קירות מאה שערים ושכונת גאולה ללא שר"י צמוד.

ואם הנ"ל אינו צדיק? אין הנ"ל זצ"ל – הנ"ל רק ז"ל. האם ראשי התיבות ז"ל הם זכרו לברכה או זכרונו לברכה?

על פי האקדמיה לעברית, שתי האפשרויות נכונות, ואין היא מעדיפה אחת על רעותה. שתיהן מבוססות על מקורותינו. המקור ל"זכרו לברכה" הוא בפרק שלנו: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". לעומת זאת, בתלמוד בבלי נאמר: "היה אומר דבר שמועה מפיו [של אביו שמת], לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי [אבי מורי] הריני כפרת משכבו. והני מילי [ודברים אלו] תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" (קידושין, לא ע"ב).

גם ביאליק הוא מקורות ישראל, והרי "אמי זיכרונה לברכה" היא חלק מהותי מהקנון שלנו.

כמובן שאני מקבל את פסיקת האקדמיה ששתי הדרכים אפשריות, אולם אני מבכר את "זכרו לברכה", הנכון יותר, בעיניי, מבחינה לוגית. הרי אנו מברכים את זכרו של האיש, לא את הזיכרון שלו. איננו מברכים אותו על הזיכרון הנפלא שבו הוא ניחן. אנו שרים לזכרם, לא לזיכרונם.

ובהזדמנות זאת: הי"ד – ה' יקום דמו. ע"ה – עליו השלום. זיע"א – זכרו יגן עלינו, אמן. תנצב"ה – תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

ושלא נדע צער.

****

שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים
וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.

החלק הראשון די ברור – שנאה גורמת לריב. ומה משמעות החלק השני?
אני מבין זאת כאהבה עיוורת. כשאנו אוהבים מישהו, אנו עיוורים למגרעותיו.
הבעיה היא, שלעתים אנו עיוורים גם לפשעיו, כי האהבה תכסה על פשעים.
האם מדובר בתופעה חיובית? מקומה בפסוק, הוא כניגוד לשלילה שבשנאה, כך שהיא אמורה להיות חיובית. האם הכוונה היא שהפסוק רואה בחיוב כיסוי על פשעים בשם האהבה? נראה לי שאין הכוונה לפשעים ממש, אלא למגרעות שלעתים מוטב להבליג עליהן, או מחלוקות שמוטב לגשר עליהן, כדי לקיים חיים תקינים של זוגיות, חברות, משפחה וקהילה. כלומר, האהבה כניגודו של "ייקוב הדין את ההר".

****

צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.

מן הפסוק הזה נובע הרעיון ביהדות, על כך שהעולם מיוסד ויכול להתקיים בזכות קומץ צדיקים שפועלים בו. מכאן הרעיון של לו צדיקים, 36 הצדיקים הנסתרים, ה"למדווניקים", שבזכותם קיים העולם.

אדם שעליו נהוג היה לומר שהוא "למדווניק" הוא הרב אריה לוין, "אבי האסירים". אחד הספרים עליו נקרא: "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".

סיפר הסופר חיים באר על הרב אריה לוין (הסיפורים מופיעים גם בספרו "חבלים", וכאן מתוך הרצאה שנשא בסעודת חג ביום ירושלים, ודבריו הובאו בכתבה של סיוון רהב מאיר):

"פעם, כשהייתי ילד, לא התאפקתי ושאלתי את ר' אריה: זה נכון שאתה אחד מל"ו צדיקים? הוא חייך ואמר: לפעמים. איזו תשובה נפלאה ונכונה. הרי על פי המסורת העולם מתקיים בזכות 36 צדיקים, ל"ו צדיקים נסתרים, שבכל דור ודור. ר' אריה אמר לי בעצם שזה לא משרה ותפקיד לכל החיים, אלא זה תקן מתחלף. העולם מתקיים בזכות ל"ו צדיקים, ובכל פעם שאתה עושה מעשה ראוי – אתה נחשב לאחד מהם, ואחר כך אתה מפנה את המקום לזה אחריך שעושה מעשה ראוי.

בילדותי, הייתה בירושלים חנות ספרים אחת במאה שערים שניהל אברהם רובינשטיין. בערב סוכות הוא גם מכר שם אתרוגים. פעם אחת ר' אריה נכנס ושאל: איפה האתרוג שלי? רובינשטיין נתן לו אתרוג, הרב הציץ, לקח את האתרוג והלך משם. רצתי אחריו. הוא הלך לכיוון קו 11, ואמרתי לו שם בתחנה: למה לא בדקת את האתרוג הרבה זמן כמו כולם? הוא אמר לי: תראה, יש שתי מצוות שצריך בהן הידור: 'פרי עץ דר' (אתרוג) וגם 'והדרת פני זקן'. על שתי המצוות האלה התורה משתמשת במילה הדר, כלומר צריך להדר בהן. אני רץ עכשיו מהר לבית אבות, להביא שיניים תותבות לזקן אחד שהתקלקלו לו השיניים. צריך שהוא יאכל ארוחת ערב כמו שצריך. אם השיניים לא יגיעו בזמן, הוא שוב יאכל לחם טבול בחלב. זה חשוב מאוד, גם זה הידור".

והסיפור הזה מביא אותנו לפסוק אחר בפרק: "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".
פשוטם של הדברים, הוא שהצדקה תציל ממוות את מי שנותן צדקה. היא מעין ביטוח.
אני מעדיף לפרש זאת אחרת, ברוח הצדקה של ר' אריה לוין – חשיבותה של הצדקה, היא בכך שהיא מצילה אנשים אחרים ממוות. זאת המוטיבציה הראויה לתרום כסף, לתרום דם, לתרום מח עצם, לתרום איברים.

הפסוק השלם הוא:
לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע
וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת.

הצְדָקָה היא ניגודם של אוֹצְרוֹת רֶשַׁע. על פי ההנגדה הזאת, פירוש הצדקה כאן אינו מתן כסף לנזקקים, אלא השגת הכסף בדרכי יושר וצדק, לא במרמה, לא בניצול. המסר האופטימי, הוא שהאדם שמרוויח את לחמו ביושר, יזכה ליהנות ממנו לאורך ימים.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s