הקלצ'ניקוב אותו קלצ'ניקוב

בעקבות דברי הבלע של השחקן הערבי ישראלי מחמד בכרי, בביקורו בלבנון, נגד נורמליזציה עם האויב הציוני, ובעקבות הדברים שקראתי על הסרט "פוקסטרוט", זוכה פרסי אופיר (לא צפיתי בו, אני יכול להעיד רק על מה שקראתי על אודותיו) – להלן מאמר שפרסמתי בשנת 1984, בעודי חייל בשירות סדיר, בעיתון "יחד", ביטאון התק"ם.

הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלו

בתחרות הסרטים היוקרתית על פרס האוסקר לשנה זו, תיוצג ישראל ע"י הסרט "מאחורי הסורגים". תחרות בינלאומית כגון זו, עשויה להוות מנוף הסברתי נכבד ביותר למדינת ישראל. האם יוכל סרט זה לתרום למאמץ ההסברתי שלנו, או שמא יהיה לו לרועץ?

הסרט מציג באופן סטריאוטיפי שלוש קבוצות: האסירים הביטחוניים הערבים (קרי: מחבלים), המוצגים בסרט כלוחמי חירות; הממסד הישראלי, המוצג באמצעות עובדי שירות בתי הסוהר וחיילי מג"ב כקלגסים אכזריים; והאסירים הפליליים היהודיים – קורבנות עיוותי החברה הישראלית.

אפתח בסוהרים: לכאורה, אפשר לטעון, מדובר רק באדם אחד, הרשקוביץ, קב"ט בית הסוהר, סדיסט, שניתן בידיו כוח רב והוא מנצלו בהתאם לאישיותו. למעשה, כל הצופה בסרט, אינו יכול שלא להתרשם שאותו הרשקוביץ אמור לייצג בהתנהגותו ובמדיניותו את כלל מדינת ישראל, ואכן, כל אנשי הממסד מוצגים בסרט בצורה קשה ואכזרית. בישיבות המטה, כולם (למעט העובדת הסוציאלית, שהיא יוצאת מן הכלל המעידה על הכלל), נותנים גיבוי למדיניותו האכזרית של הרשקוביץ.

האם מישהו מאתנו מעלה על דעתו, שבבית הסוהר הישראלי יכולה להיווצר סיטואציה, שבה יירצח על ידי השלטונות אסיר יהודי, כדי להסית את האסירים היהודיים נגד הערביים?! למעשה, כולנו, כל אזרחי המדינה, מושבים כאן על ספסל הנאשמים, עת הנהלת בית הכלא מוצגת כך.

הבה ננסה להעמיד את עצמנו במקום צעיר אירופאי החוזה בסרט זה. מה היינו חושבים בעקבותיו על מדינת ישראל? צעיר ערבי הצופה בו – האם לא יראה בהרשקוביץ את בבואת מדינת ישראל כולה?! אותם צעירים ערביים, שתקפו את השוטרים, שמנעו את כניסת כהנא לאום אל פחם (שכן הם שייצגו בעיניהם את מדינת ישראל , ואליה – לא אל כהנא – מופנית שנאתם), האם הם יראו את הקב"ט כדמות "אמנותית" – או כמייצג רלוונטי של מדינת ישראל? אני חושש, שסרט זה יגרום לשלהוב יצרים בקרב ערביי ישראל.

כאשר אני, כישראלי, מביט במראה – אינני רואה מולי את הרשקוביץ. חורה לי שכך אני מוצג בסרט. ואשר לאסירים הערביים: הללו מוצגים כלוחמי חירות פלשתינאים, היושבים למען עמם מאחורי סורג ובריח. מראשיתו ועד סופו מעורר הסרט בקהל רגשות הזדהות עמוקים עם אותם אסירים. כולם יפים. כולם מנומסים. כולם מתונים ושוחרי שלום. הצגתם היא אנטיתזה להצגת האסירים היהודיים. (ושוב: כדי להעיד על הכלל מופיע ה"יוצא מן הכלל": אסיר ערבי קיצוני, שונא יהודים מושבע, שונא שלום, שואף למלחמת חורמה. הוא, כמובן, גם מכוער ומעורר דחייה. התנהגותו ודעותיו רק מבליטות עד כמה שאר האסירים, ובראשם עיסאם, מנהיגם, הם מוסריים, הומניים ורודפי שלום). כאשר מתעללים האסירים היהודיים ביורם, אחד מחבריהם, ומבצעים בו מעשי סדום – מועבר הוא, לצורך הגנה, לתא האסירים הביטחוניים… הם לא יגעו בו, כמובן, לרעה! האסירים הביטחוניים הם המנסים כל הזמן להושיט יד לשלום ליהודים – וזו נדחית בחלקו הראשון של הסרט בגסות.

בדיון אידיאולוגי פוליטי שעורכים האסירים הרבים, תומכים כולם בדרכו המתונה של עיסאם, ומשאירים את הקיצוני שביניהם במיעוט. הסיבה להרג ולכך שאין שלום – מסביר לו עיסאם – נעוצה באנשים כמותו, וכמו "גוש אמונים" אצל היהודים.

המסר שקוף. רוב הפלשתינאים הם אנשי מחנה השלום, שהמקבילים היהודיים שלהם הם מיעוט קטן. רק מיעוט שבמיעוט בחברה הערבית הוא קיצוני, הוא "חזית הסירוב", והמקביל לו בצד הישראלי הוא "גוש אמונים"!

גיבור הסרט, עיסאם, מעורר לאורך כל הסרט את הזדהות הצופה. בשיא הדרמטי, עומדת לפניו ברירה – לנטוש את חבריו ואת המאבק, כדי להצטרף לאשתו היפה ולבנו, אותו טרם ראה מעולם. כבכל מלודרמה, הוא מבכר את הנאמנות לעמו ולחבריו, ובכך מעורר הערצת הקהל. אודה שגם אני, פטריוט ישראלי לאומי, הזדהיתי באותם רגעים עם אותו לוחם חירות נאה, שהוא למעשה אויבי. כיצד, יחוש, אפוא, צופה אירופאי? איך יחוש צופה ערבי?

כך עם מחנך את בניו על דמויות מופת, על גיבורי עמו. מעניין כמה בני נוער ישראליים שמעו על דב גרונר ועל עולי הגרדום בתקופה המנדט הבריטי, שהלכו אל חבל התליה ושירת "התקווה" בפיהם. בוודאי פחות מאלה שייראו את הסרט ויזדהו עם אותו לוחם חירות פלשתינאי!

מיהם, בעצם, אותם "לוחמי חירות"? מרצחים שפלים, שהניחו פצצות באוטובוסים, פגעו בחפים מפשע ונתפסו. למעשיהם יש הסבר בסרט – "לא הם קבעו את חוקי המשחק". אותו טייס פנטום, שהפציץ מחנה פליטים, כאילו פוצץ מאה אוטובוסים. ההקבלה ישראלית לאותם טרוריסטים היא טייסי חיל האוויר! ההקבלה למעשי הרצח שלהם, היא פעולות הגמול נגד אותם המחבלים, המסתתרים מאחורי גבם של נשים וילדים במחנות הפליטים! "הגבול בין הבנה והצדקה הוא דק מאוד. מי שיודע להסביר את הטרור ומאשים את הממשלה באחריות לו, הופך, למעשה, לדובר הטרור, לאיש יחסי הציבור שלו" – דברים אלה אמר לא אחר מאשר ח"כ יוסי שריד. הדברים כוונו, כמובן, נגד הטרור היהודי…

ואשר לאסירים היהודיים: הללו מוצגים כפראי אדם וברברים. התנהגותם וולגרית, גסה ואלימה. כמעט כולם נרקומנים וסוטי מין. כולם לאומנים קיצוניים, גזענים ושונאי ערבים תאבי נקמה. הם נוהגים באלימות פראית כלפי אסף, אותו בוגד (גרסה קולנועית לאודי אדיב) שמובא אליהם. כשהם מבינים את מזימת ההנהלה לסכסך בינם לבין האסירים הביטחוניים, או-אז הם מתפכחים והופכים את עורם, ומשנים את יחסם לערבים ולאסף, משתפים אתם פעולה בשביתת הרעב ובמרד הנגד ההנהלה.

המסר החברתי –פוליטי של הסרט ברור ובולט לעין. אותם האסירים הפליליים מייצגים את ישראל השניה, אותם אנשים שנדחפו לפשע בלית ברירה. אורי, מנהיג היהודים, אומר בפירוש בעת הכרזת השביתה, שבגיל 13 כבר הייתה לו "ספריה של תיקים במשטרה", שכן במקום בו הוא גר, היה עליו "לגנוב את הכבוד שלו". כעת, בשם אותו כבוד, עליהם להתחבר עם האסירים הביטחוניים נגד ההנהלה. אפשר להבין זאת רק בדרך אחת: הממסד הישראלי, שגרם למצב החמור של "ישראל השניה", נוהג, לנוחיותו, בהסתת אותה אוכלוסיה נגד "האוכלוסיה הפלשתינאית המדוכאת", בחינת "הפרד ומשול". הממסד הישראלי, ממשלת ישראל, למעשה – מדינת ישראל, היא האויב המשותף של שתי האוכלוסיות! רק אם הן תתאחדנה ותפעלנה יחדיו, יהיה בכוחן לשנות את מצבן. זוהי תקוותן היחידה. אין זה רעיון חדש. רעיון זה מטופח שנים על ידי כוחות אוונגארד שמאלניים קיצוניים כמצפ"ן, רק"ח והפלג הצ'רלי ביטוני של "הפנתרים השחורים".

יש דרכים רבות להעביר מסרים, אך הדרך הטובה ביותר היא באמצעות אמנות, ובעיקר על ידי סרט, בו מזדהה הקהל עם גיבורו. "יומנה של אנה פרנק", להבדיל, המחיש יותר ממאות סרטים דוקומנטריים את השואה. משום כך, אין להתייחס אל הסרט הזה מן ההיבט האמנותי בלבד – ואין ספק שמבחינת איכותו, הסרט מעולה – אלא לבקר בחריפות את המסר הפוליטי שלו, שכן זהו סרט פוליטי מובהק.

בראיון למוסף ראש השנה של "על המשמר", אמר מחמד בכרי, השחקן המגלם את עיסאם, כי הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלו. ואכן, לתחרות פרס אוסקר אנו מייצאים נשק שיכוון נגד כולנו. לולא היה הסרט דובר עברית, לולא הופק על ידי ישראלים ובעידוד המדינה, הייתי סבור שזהו סרט תעמולה של אש"ף. אולם דווקא היותו ישראלי, עושה לאש"ף שירות הסברתי, שהוא עצמו לא יכול היה לחלום עליו. לא בכדי נאמר – "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s