משלי ו: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל

בילדותנו הרחוקה, היה בביתנו "פנס קסם", שבו אבא שלנו היה מקרין לנו ולחברינו סרטונים. היה זה בעידן שקדם לווידאו. לא היו אלה סרטונים בקול ותנועה, אלא רצף של שקופיות, כל שקופית היא איור וכתובית, שהיו מוחלפות אחת אחת ומוצגות על המסך, כלומר על סדין לבן שנתלה על הקיר.

היה זה בילוי משפחתי תרבותי, ולא פחות חשוב – חינוכי. היו לנו סרטונים על "חנהל'ה ושמלת השבת", על "יוסי וחלות השבת", על מגילת רות וסיפורי התנ"ך, ומשלים שונים. זכור לי במיוחד סרטון שהיה אהוב עליי מאוד – "החרגול והנמלה".

היה זה עיבוד המשל של לפונטיין, "החרגול (או הצרצר) והנמלה". עד היום אני רואה בעיני רוחי את השקופית שבה החרגול מנגן ושר מול חלונה של הנמלה העמלנית.

החרגול והנמלה (בתרגומו של יונתן רטוש)

כל הקיץ שוררה
בת חרגול,
ונותרה בחסר כל,
לעת קרה:
אף לא קורטוב
תולע או זבוב.
הלכה לצעוק רעב
אל הנמלה שכנתה.
וביקשה להחיותה
גרגרים הלוות לה קב
עד התחדש עונה שנית.
"אשלם הכל, תצהיר,
דברת חיה, לפני קציר,
קרן עם ריבית".
הנמלה במלווים אינה:
לא זה חסרונה.
"מה עשית בימות החם?"
אל הלווה אמרה.
אמצא נא חן, ביום, בליל
לכל עובר אשוררה.
-שוררת? ישמח לבי מאד.
יפה! עכשיו צאי לרקוד.

הייתה זו דרך של הוריי להנחלת הערכים עליהם חונכנו, שבין החשובים שבהם ערך העבודה, החריצות, העמלנות, הצניעות, החיסכון, החשיבה על המחר, האחריות; ערכים שהונחלו לנו בראש ובראשונה בדוגמה אישית.

המקור להערצת הנמלה החרוצה והעמלנית הוא אמנם משלי, אך לא משלי לפונטיין, כי אם משלי שלמה בן דוד:

לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל
רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.
אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין
שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל.
תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ
אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ.
עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב
מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ.
מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת
מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.
וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ
וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן.

בילדותי אהבתי מאוד להתבונן בנמלים. התפעלתי מצפיה בנמלה הנושאת משא כבד ממנה פי כמה וכמה.

רחל המשוררת הזדהתה עם הנמלה הנושאת את משאה במעלה ההר, וסמוך להגעתה ליעדה, יד זדונית שמה לאל את מאמציה.

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –
דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,
יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,
יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.

לימים נחשפתי לפרודיות על הפסוק: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, ראה דרכיה ושב בצֵל" ו" לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, הוריה אינם בבית".

וגם לאינטרפטציה של "כוורת":

היה לי דוד כזה בטלן
שהתעצל לנוח.
היה הולך לנמלה
חוזר בלי מצב רוח.

לו היה פחות טיפש
אז ודאי ידע שיש
גם תוספת לפתגם:
רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.

היום אני יודע שהנמלה אינה מופת. הנמלים אינן מונעות ממוסר עבודה פנימי "אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל". עבודתם אינה יצירה ומימוש כישרונות. ההיפך הוא הנכון – מדובר במכונות חסרות רגש, שכל ונשמה.

קראתי לאחרונה את ספרו משובב הנפש של מאיר שלו "גינת בר", שבו הוא לא חסך בביקורת על הערצת עולם הנמלים.

"בחיי הנמלים יש כללים וחוקים ברורים ונוקשים. הן חיות בחברה טוטליטרית שבאורח פלא היא גם שוויונית מאוד, כי כל החברים בה הם עבדים. ספק אם הן עצמן יודעות זאת, כי חברתן טוטליטרית כל כך עד ששוב אינה זקוקה לאמצעים של כפייה ואיום. אפילו המלכה, שאותה לא ראיתי אף פעם, משועבדת לכלל. את השם 'מלכה' נתנו לה בני האדם, אבל על אף תוארה הרם, אין היא שולטת בנמלים האחרות שבקן. למעשה היא השפחה הנרצעת מכל הנחשבים לנתיניה: רובצת במעמקים האפלים של הקן ומטילה עוד ועוד ביצים שתיעשינה עוד ועוד פועלות ועוד שומרות ועוד זכרים.

המלכה האמתית, ששולטת בה ובכל צאצאיה, היא הגנטיקה של גזע הנמלים. היא שדנה אותן לעבדות ולצייתנות, ומעקרת אותן מכל אינדיבידואליזם ומכל מרדנות. אין בחברתן מקום לאלתור, לחמלה, לשוני, להשתטות, לביקורת, לסקרנות וליצירה, ובלב האנושי יכול הדבר לעורר רחמים או הערצה, הזדהות או סלידה — הכל לפי דעותיו ואישיותו של המתבונן.

המעריץ הידוע ביותר של הנמלים היה שלמה המלך, ששיבח אותן במילותיו הידועות:
לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל
רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם.
אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין
שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל.
תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ
אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ.

יש לשבח את הסקרנות האנטומולוגית ואת יכולת התצפית המדעית של שלמה, אבל קשה להתעלם מהפן האמתי של חיבתו ושל הערכתו לחברת הנמלים: יותר מכל מלך ישראלי תנ"כי אחר ניצל שלמה את עמלם הקשה של נתיניו למען הודו ותפארתו ותענוגותיו, ויותר מכל מלך אחר ייחל לאזרחים שמתנהגים כנמלים.

'לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם' — אמר השליט העצל, ההולך בטל והנהנתן הזה, שלא עבד רגע אחד בחייו: יבוליהם ובהמותיהם של נתיניו נעשו ארוחותיו, בניהם ובנותיהם היו לעבדיו, ועדיין קינא בחברת הנמלים, על כך שאין להן צורך בנציבים ובנוגשים ובשוטרים כי העבדות יצוקה בטבען".

אז נכון, הנמלים אינן מופת ולא מודל לחיקוי. אבל את הערכים שהוריי ניסו להנחיל לי דרך המשלים והסיפורים ובעיקר דרך הדוגמה האישית הפנמתי, אימצתי, אני משתדל לחיות על פיהם ולהנחילם לילדיי.

* 929

מחשבה אחת על “משלי ו: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל

  1. תקון טעות, אם נעזוב את הפילוסופיה בצד ונעבור לאנטמולוגיה מסתבר שגם אצל הנמלים 5-10% עובדות קשה והשאר רק עושות את עצמן ודי מתבטלות ממש כמו אצל בני האדם
    גילוי נאות, גם לנו היה פנס קסם

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s