צרור הערות 24.9.17

מעצמה הומניטרית – ישראל היא מעצמת-על הומניטרית.
בכל מקום בעולם שמתרחש בו אסון – ישראל הקטנה היא הראשונה שמתייצבת, ביעילות הגדולה מכולם.
בכך המדינה היהודית ממלאת את הייעוד היהודי מימי אברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
אני גאה להיות ישראלי!

* האידיאולוג של האנטי ציונות – אברהם בורג הוא הדובר הרהוט והעמוק ביותר של האנטי ציונות, הוא האידיאולוג של התופעה הזאת. אם גדעון לוי, למשל, רדוד יותר מכפית תה שטוחה, כל כולו סיסמאות ונאצות, בורג מציג השקפת עולם אנטי ציונית, מבסס אותה, ומכתב אותה עם ההגות היהודית בה הוא בקיא, ושמתוכה הוא דולה הגות אוניברסלית שהייתה קיימת ביהדות אירופה של המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-20, תוך התעלמות מכך שכל הגיונה וביסוסה עלו בעשן הארובות באושוויץ.

מצער מאוד, שאדם שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון, כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, עבר מהפכה כל כך דרמטית, והיה להוגה הדעות והאידיאולוג של האנטי ציונות, וכל מה שנותר בו מעברו הציוני הוא פנסיה שמנה, המרפדת את מסעו נגד הציונות.

במאמר שפרסם ערב ראש השנה ב"הארץ" (ולא בכדי אני מכנה זאת מאמר, כיוון שלהבדיל מן הפשקווילים של גדעון לוי ורוגל אלפר, אין זה גיבוב של סיסמאות נאצה ופרובוקציות, אלא הוא נושא תוכן), מציע בורג שני אבות טיפוס ליהדות בת זמננו, שביניהם עלינו לבחור. מצד אחד בנימין נתניהו ומצד שני ג'ורג' סורוס, וכמובן שהוא בוחר ביהדות של סורוס.

כאשר הוא מדבר על נתניהו, אין כוונתו לנתניהו הפרסונה האינדיבידואלית. אין הוא מדבר על נתניהו של ה"מתנות" וה"אין כלום". הוא מדבר על נתניהו כראש ממשלת ישראל, כמייצג הישראליות, כעומד בראש מדינת ישראל. מה שמעורר את סלידתו אינו נתניהו האיש, אלא ישראל המדינה. הריבונות היהודית, שאותה מגלמת מדינת ישראל, היא היפוכה של "היהדות התפוצתית" כפי שהוא מכנה את הגולה, שהיא התגלמות היהודיות הראויה והרצויה, ומדינת ישראל הורסת אותה. מהי היהדות התפוצתית הזאת? "שיחה לא טריטוריאלית המתקיימת בין היהודי וסביבתו". כלומר הזיקה הטריטוריאלית של עם ישראל לארץ ישראל, עליה מושתתת הציונות, היא האיום הגדול. "הקמת מדינת ישראל… חסמה כמעט לחלוטין אפשרויות המאפיינות את מצב הצבירה התפוצתי…".

את מדינת ישראל, התגלמות הריבונות הלאומית של העם היהודי כעם חופשי במולדתו, מכנה בורג "מדינת גטו" ("ישראל… הפכה לשיבוט של חוויית הגטו החסום"). זאת, להבדיל מן היהדות בגולה, "הזהות התפוצתית", שיתרונה על הציונות הוא ש"אין לה קרקע משותפת תחת רגליה" וגדולתה – ש"היא מטבעה זהות מפוזרת". כלומר, מה שמעורר את סלידתו אינו "אקיבוש", אלא קיבוץ הגלויות, הריבונות היהודית ושיבת ציון. לכן, הוא מעלה על נס את הירידה מן הארץ, שהיא הגשמת האידיאולוגיה האנטי ציונית שלו – "אני מבין את המהגרים מכאן שבחרו לעזוב את חברותם ב'עם הארץ' הישראלי ולהצטרף ל'עם העולם' ".

כאשר אברהם בורג היה ציוני, הוא השתייך לשמאל הציוני, למחנה היוני בישראל, הרואה בעצמו מחנה השלום. הוא היה ממנהיגי "שלום עכשיו". באותם ימים הוא נאבק, בדרכו, למען השלום, מתוך אמונה שהשלום ייטיב עם מדינת ישראל, המדינה היהודית, ויבטיח לדורות את עתידה בארץ ישראל. לשם כך הוא היה מוכן גם לוויתורים מרחיקי לכת.

גם היום הוא מדבר, מפעם בפעם, על שלום. הפעם מגמתו הפוכה – הוא רוצה בשלום, מתוך תקווה שהוא יפורר את קיומו הלאומי של העם היהודי. "ביום שבו ייפלו החומות המפרידות ביננו לבין הסביבה, יתרבו מאוד נישואי האהבה. אחוזי המשפחות המעורבות לא יהיו שונים מכל החברות הפתוחות בעולם. וזה לא רע! נישואים בין שונים הם לא דילול, אלא העשרה של שני הצדדים. חלקם מביאים פנימה מנהגים וערכים מרעננים ואחרים מפיצים החוצה זרעים מן הציוויליזציה שלנו לבתי גדול אחרים".

בורג מעלה על נס את היהדות הגלותית, זו שלא התבססה על קשר לטריטוריה. אולם אותה יהדות שמרה באדיקות על התבדלות, כדי להבטיח את קיום העם היהודי. בורג, לעומת זאת, מואס בקיום העם היהודי, ומבחינתו ההתנתקות מן הטריטוריה היא שלב בדרך לביטולו של העם היהודי. "אישית, אני לא מתעניין כלל בדמוגרפיה היהודית, אלא בעולם התוכן של היהודים. מה אכפת לי כמה יהודים יש, אם הם רשעים וזדוניים. ומאידך, מעמדו הגנטי המדויק של הזולת, מוצאו או ייחוסו של מישהו, הם חסרי חשיבות בעיניי, כל עוד רעיונותיו, התנהגותו וערכיו טובים לי ומתאימים לאלה שלי". הדמוגרפיה היהודית, היא קיומו של עם יהודי, קיומם של אנשים הרואים עצמם כבני העם היהודי. זה לא מעניין אותו כלל. מבחינתו אין כל זיקה בין בני אדם על רקע היותם יהודים, אלא רק על רקע השקפה דומה. הוא מבדל מעולם התוכן של היהדות את התכנים האוניברסליים, שמעולם לא היו מנותקים מן התכנים הלאומיים הפרטיקולריים, ומבחינתו, הם הדבר היחיד שמעניין אותו ביהדותו, ואם איזה נוצרי, בודהיסטי או מוסלמי דוגל במערכת ערכים דומה, הם אחיו, ולא היהודים.

כשאני קורא את תפיסתו של אברהם בורג, קשה לי שלא להיזכר בצער באביו, יוסף בורג. יוסף בורג היה במשך שנים יו"ר מועצת "יד ושם". בנו הציע לפני שנים אחדות לבטל את "יד ושם" כיד להנצחת שואת העם היהודי, ולהמירו ביד להנצחת הפשעים נגד האנושות לאורך ההיסטוריה, וביניהם השואה נגד היהודים והפשעים של ישראל כלפי הפלשתינאים.

חסד עשה הקב"ה עם יוסף בורג, כשסילק אותו מן העולם בטרם נחשף למוטציה שיצאה ממנו; בטרם אברהם בורג המיר את דתו.

* חוק לאום בהסכמה – חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, הוא אחד ההוגים הציונים החשובים בישראל, אחד הלוחמים המובהקים בפוסט ציונות וב"פוסט היסטוריה", או יותר נכון פייק היסטוריה האנטי ציונית. גם בעשור התשיעי לחייו הוא חד, רהוט וחכם, ומשמיע את דעותיו מדם לבו, מתוך אכפתיות אמתית למדינת ישראל ולעם היהודי. אני נוהג לקרוא את מאמריו ב"הארץ" ובכתבי עת, ולעתים קרובות מסכים עם מרבית עמדותיו. למשל, נגד המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית.

בערב החג יצא אבינרי בחריפות, לא בפעם הראשונה, נגד חוק הלאום, שבו אני תומך. גם אחרי קריאת מאמרו, נותרתי בדעתי, אולם הטיעונים שלו נגד החוק שונים מהמקובלים, וראוי לתת עליהם את הדעת. הסיבה העיקרית להתנגדותו, היא התנגדותו למשפטיזציה ולחקיקיזציה, בעיקר בנושאים שנויים במחלוקת בציבור הישראלי, והעדפתו את הפרקטיקה הפוליטית של מו"מ והגעה להסכמות, פשרות והבנות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. לכן, הוא מתנגד חריף לחוקה, וטוען שאי חקיקת חוקה היא "אחת ההחלטות הנבונות והחכמות ביותר שנתקבלו בראשית ימי המדינה… בחברה מורכבת ופלורליסטית כמו ישראל, שיש בה מחלוקות עמוקות בסוגיות יסוד (דת ומדינה, הזיקה לתפוצות, מעמד המיעוט הערבי), כל חוקה, גם אם תתקבל ברוב מכריע, תשאיר קבוצות מיעוט לא מבוטלות בשולי החברה ורק תוסיף למתחים ולמחלוקות". אבינרי מסביר, במאמר זה ובאחרים, ש"מדינה דמוקרטית מושלמת מצויה רק בסמינריון אקדמי", ובדמוקרטיה של החיים עצמם, עדיף להימנע מהכרעות מקובעות לנושאים הזהותיים העמוקים והשנויים במחלוקת ולהשאיר אותם לתהליך הפוליטי.

איני מסכים עם פרופ' אבינרי, למרות שיש היגיון בדבריו. אני תומך בחוקה ובחוק הלאום. אני בעד עיגונה בחוקה של זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הדבר חשוב במיוחד בשל הערעור מבית ומחוץ על זהותה ומהותה; ערעור שלא קיים כלפי אף מדינת לאום אחרת.

אבל פרופ' אבינרי לפחות קונסיסטנטי בהתנגדותו לחוקה ולחוק הלאום. הבעיה היא באלה שרוצים בחוקה, רואם בה הכרח, ומתנגדים לחוק הלאום בשל הקושי שלהם עם הרעיון הציוני. אדרבא, יש בהם הרוצים בחוקה כקרדום לקעקע בו את מהותה הציונית של המדינה.

אני תומך בחוק הלאום, אך אין בו טעם אם לא יתקבל בהסכמה רחבה. ולכן, במקום למהר ולקבל אותו, מן הראוי לקיים הידברות בין המפלגות הציוניות, על נוסח מוסכם.

* המסורתיות הישראלית – מאמר מצוין של ד"ר שוקי פרידמן, מתאר את המסורתיות הישראלית, שרוב הישראלים שותפים לה, למעט אורתודוכסים קיצונים וחילונים רדיקליים. מי שקורא את המאמר, מזהה בו שיקוף אמתי של החברה הישראלית, ומבין עד כמה מופרך דחליל ה"הדתה". הרי נגד מה יוצא "געוואלד" ההדתה, באמת ובתמים? נגד המסורתיות היהודית של הישראלים. מתוך המאמר: "המסורתיות הישראלית … היא בה בעת דתית וחילונית. היא יונקת ממקורות יהודיים, אורתודוקסיים ביסודם, שמקיפים אותנו ומתווכים אלינו באמצעות ערוצים יהודיים ישראליים. היא טבעית ואינה נדרשת להגדרות דיכוטומיות וברורות".

פרידמן פרסם את המאמר ב"הארץ", המקור והמעוז של מלחמת המאסף הפאתטית נגד דחליל ה"הדתה" שמדתה. והוא גם מתייחס אליו: "המאבק ביהדות ובמופעיה במרחב הציבורי, הוא מלחמת מאסף מטופשת וחסרת תוחלת. במקום להיאבק נגד היהדות במרחב הציבורי, במערכת החינוך, במוסדות המדינה וכן הלאה, אפשר לזהות את המופעים הללו כחלק מהמסורתיות הישראלית. אורתודוקסים מחמירי דרך לא יאהבו זאת, חילונים רדיקלים יסלדו מכך, אבל עבור רוב הישראלים, המסורתיות הישראלית היא השתייכות טבעית וחיק זהותי חם, המתאים לכל אחד לפי מידותיו".

אני אמנם מגדיר את הדברים במילים אחרות, אבל מזדהה מאוד עם המסר.

אגב, את סעודת החג של ראש השנה עשינו אצל בני משפחה בקיבוץ של השומר הצעיר, שמוצניקים מבטן ומלידה. הם ביקשו ממני לערוך "סדר" ראש השנה. התלבטתי… איך הם יקבלו את הטקסטים הללו? אבל הם מאוד שמחו, התעניינו, למדו ושיבחו. והרי זו בדיוק ה… "הדתה" המושמצת…

* פתרון לסוגיית ה"הדתה" – יש לי הצעת פתרון לסוגיית דחליל ה"הדתה". מדינת ישראל תאפשר הקמת זרם חינוך חדש, חף מיהדות, בלי לימודי תנ"ך, בלי לימודי תורה שבעל פה, בלי היסטוריה של עם ישראל. המדינה גם תקצה תא טלפון לשכן בו את התלמידים שהוריהם ירצו לשלוח אותם לזרם הזה. ובא לכנען גואל.

* בעד ונגד כדורגל בשבת – אני בעד כדורגל בשבת. אני נגד מסחר בשבת, אני נגד קניונים פתוחים בשבת, אני בעד צמצום מרבי של העבודה בשבת, אבל אני בעד השבת כיום התרבות, הבילוי, הטיולים, הבידור והספורט. ובוודאי הכדורגל, כיוון שזו מסורת בת 80 שנה, והיא ממלאת בתוכן ובעונג את שבתותיהם של רבבות אוהדי כדורגל. היום איני אוהד כדורגל, אולם כנער אהדתי את "הכח מכבי רמת גן" ומרכיב מרכזי בעונג השבת שלי היה המשחק של "הכח" במכתש בגבעתיים או האזנה ל"שירים ושערים".

ולמרות זאת, אני בהחלט מבין את עמדתם של השוללים. יש להודות, שבמשחקי הכדורגל בשבת יש מידה רבה של כפיה חילונית. קיום משחקי הכדורגל בשבת פוגע בזכויותיהם של כדורגלנים דתיים ואוהדים דתיים, ליהנות, למצות את כישרונותיהם ולהתפרנס, בשל אמונתם, או לחלופין לנהוג כאנוסים, וזה אולי אף יותר קשה.

זו בהחלט דילמה קשה.

כעת מגיע הנושא לבית המשפט העליון. אילו היה עליי לפסוק כשופט, ולא כאזרח בעל דעה, אני משער שהייתי מקבל את העתירה. זאת, משני טעמים. האחד, הוא שתפקידו של בית המשפט העליון הוא להגן על זכויות הפרט, ובשיח של זכויות, הכף נוטה לצד ביטול המשחקים בשבת. אבל הסיבה המרכזית, היא שבית המשפט צריך לפסוק על פי חוק. וכל עוד לא הוסדרו בחוק משחקי הכדורגל בשבת, המשחקים הם בניגוד לחוק. ולכן, על בית המשפט לאכוף על המדינה לקיים את החוק, או לתקן את התקנות שהחוק מאפשר, כדי לקיים את המשחקים כחוק.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שבו השתלח בגסות וחוצפה בשופטי בית המשפט העליון, על נטייתם לפסוק בעד הפסקת המשחקים (על פי דבריהם בדיונים). במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את בית המשפט. אבל להצביע על הכיפה שעל ראש השופטים, זו אינה ביקורת אלא השתלחות גסה, אלימה וגזענית. ואם היה זה הרכב שרובו חילוני, האם לא היה בכך כדי לטעון נגדו שהוא לא יפסוק על פי חוק, אלא על פי אג'נדה חילונית? מה היינו אומרים אילו בארץ אירופית מסוימת, נניח כזאת ששפתה גרמנית, סתם דוגמה מקרית, היה מתפרסם בעיתון חשוב מאמר המבקר החלטת בית משפט, באזכור יהדותם של השופטים. עיתון מכובד במדינה דמוקרטית לא היה מפרסם את הפשקוויל של אורי משגב, או לפחות דורש ממנו להסיר את ההשתלחות האוטו-אנטישמית אד-הומינם בכבוד השופטים.

* יושרה נדירה – המהפך המדיני הגדול והדרמטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, לא היה הסכם אוסלו. הסכם אוסלו היה ניסיון לממש, בדרך אחרת, את תפיסת הפשרה הטריטוריאלית של מפלגת העבודה. המתווה הטריטוריאלי של רבין להסדר הקבע, אותו הציג בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, הזהה לתכנית אלון +, הוא עדות לכך. המהפך המדיני האמתי היה הצעתו של אהוד ברק לפלשתינאים בקמפ-דיוויד. הוא שבר את כל המוסכמות של המדיניות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים, בהציעו נסיגה ישראלית על בסיס קווי 4.6.67, כאשר תמורת גושי היישובים שיישארו בידי ישראל הציע שטחים חלופיים בנגב. ברק הציע את חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, ויתור על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. יריבו המר ושנוא נפשו של ברק, אהוד אולמרט, הלך אף הוא בדרכו, בהצעה דומה. שר החוץ של ברק באותם ימים ושותפו למדיניות היה פרופ' שלמה בן עמי.

בן עמי התראיין לגיליון ראש השנה של "מעריב". גם בחלוף השנים, לא חל כל שינוי בהשקפת עולמו ובאידיאולוגיה שלו, וגם היום הוא סבור שהייתה זו מדיניות נכונה. הוא מדבר בהערצה על ברק ואולמרט, כמנהיגים ומדינאים אמיצים שהעזו להציע את ההצעה הזאת. עם זאת, הוא מגלה יושרה אינטלקטואלית שאינה מקובלת במחוזותינו וגישה מפוכחת, כאשר הוא מבהיר שהסיבה לכך שאין שלום ולא יהיה בעתיד הנראה לעין, היא סרבנותם של הפלשתינאים. הוא מודה בפירוש שאין פרטנר בצד השני להצעה שבעיניו היא הראויה. הוא מבהיר שערפאת חתם על הסכם אוסלו, כהסדר ביניים שכל מטרתו הייתה להכניס אותו ואת אנשיו ליו"ש, ולדעתו הוא אפילו לא קרא את ההסכם. הוא מודה ביושר, שרצח רבין לא עצר את תהליך השלום, וגם אלמלא הרצח לא היינו מגיעים להסכם; שרבין בשום אופן לא היה מציע את הצעות ברק ואולמרט שאף הן נדחו בידי הפלשתינאים.

* המשותף – בין תכניתו המדינית של סמוטריץ' לתכניתה המדינית של זהבה גלאון רובצת תהום רבה. אך דבר אחד משותף לשתי התכניות – לשתיהן, באותה מידה, אין פרטנר בצד הפלשתינאי.

* שלילת זכות הבחירה – כל המלינים על כך שנשללת מן הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה הזכות לבחור בבחירות דמוקרטיות צודקים לחלוטין. אלא שעליהם להפנות את האצבע המאשימה כלפי מי ששוללים זאת מהם – הדיקטטורה של חמאס ברצועת עזה והדיקטטורה של הרש"פ ביו"ש.

* היפוכו של מובארק – בנאומו בעצרת האו"ם קרא נשיא מצרים א-סיסי לפלשתינאים לשנות את גישתם לישראל. ככל הזכור לי, מעולם לא היה כדבר הזה. א-סיסי מתגלה יותר ויותר כהיפוכו של מובארק. מובארק, שהפך בן יום שלום חם למלחמה קרה, עמד בראש המערכות המדיניות נגד ישראל, בראש הפעולה לבידודה של ישראל, יזם את הוועידה האנטישמית בדרבן שהצמיחה את ה-BDS הארור, הוביל את ההסתה הפרועה נגד ישראל. א-סיסי, הפועל בתנאים קשים הרבה יותר, בעקבות ה"אביב" הערבי, מציג תפיסה אחרת, נאמנה הרבה יותר להסכם השלום. דבריו, שמשמעותם היא האשמת הפלשתינאים בקיפאון המדיני, ממש חסרי תקדים.

* תאוריית המזימה – ההיסטוריון אורי מילשטיין פרסם ב"מעריב" של ערב החג קדימון לספר שהוא עומד לפרסם, שבו הוא יציג תאוריית מזימה על אודות מלחמת יום כיפור. לטענתו, הוא מציג אותה לשיפוט הקורא, ואינו טוען שזו בהכרח האמת.

על פי התאוריה, על רגל אחת, מלחמת יום הכיפורים הייתה מזימה של מזכיר המדינה האמריקאי קיסינג'ר, נשיא מצרים סאדאת ושר הביטחון הישראלי דיין, שנועדה ליצור מצב שיאפשר לצדדים להגיע להסכם שלום. מצרים לא יכלה לנהל מו"מ אמתי לשלום בלי מיני ניצחון שימחק את חרפת תבוסתה בששת הימים. אולם הישגי ישראל בהמשך המערכה יביאו את העם המצרי להכרה שאי אפשר לקבל את סיני באמצעים צבאיים. לשם כך, ישראל תאפשר למצרים "להפתיע" אותה ולהשיג הישגים משמעותיים בתחילת המלחמה. עריקתו של דיין מן המערך לממשלת בגין לאחר הבחירות, והצעתו המהירה למצרים לקבל את כל סיני, מוכיחה, על פי התאוריה, את המזימה.

כמו בכל תאוריית קונספירציה, גם זו מתבססת על מצב לא נורמלי ועל שאלות שאין להן תשובות מספקות, ובמקרה הזה בעיקר למה לא גויסו המילואים עד שבת בבוקר ולא הופעלו "האמצעים המיוחדים".

ואני טוען שהתאוריה הזאת חסרת שחר. אין מצב שאשתכנע שיש ולו סיכוי קטן למזימה הזאת. למה? כי אילו הייתה אמת בתאוריה, משה דיין, שר הביטחון, היה בוגד במלוא מובן המילה, שהקריב במודע חייהם של 2,500 חיילים במלחמה שנועדה לקדם מטרות זרות.

ואף שאיני מאוהדיו של דיין, רחוק מזה, הסיכוי שהייתי נותן לאפשרות שהוא בוגד, בין 1 ל-100, הוא אפס.

* אלי אייל – ב"צרור הערות" לפני כשבועיים פרסמתי את ההערה הבאה:

" 'כיוונים חדשים' הוא כתב-עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות. כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם מוסד ביאליק. אין זה כתב-עת אקדמי, אבל אנשי אקדמיה רבים כותבים בו, ורמתו גבוהה מאוד. זהו כתב-עת ציוני פלורליסטי, הנותן ביטוי למגוון דעות רחב של הספקטרום הציוני, וזה מה שיפה בו, בעיניי.

מייסד כתב-העת, עורכו והרוח החיה שלו הוא אלי אייל. אני אוהב את כתב-העת הזה, קורא אותו תמיד מכריכה לכריכה ואף מרבה לכתוב בו. לאורך השנים פרסמתי בו 12 מאמרים; בכשליש מן הגיליונות התפרסמו מאמרים שלי.

למרבה הצער, כתב-העת חדל להתפרסם. הסיבה לכך היא מצב בריאותו של אלי אייל. אלי היה המשוגע לדבר וכתב-העת כולו ניצב על כתפיו. כעת, משאין הוא יכול עוד לשאת בעול, כתב העת חדל לצאת. חבל, ואף הייתי מגדיר זאת כתעודת עניות להסתדרות הציונית העולמית, שכתב העת שלה תלוי באדם אחד".

בערב ראש השנה, הלך אלי אייל לעולמו.

הכרתי את אלי בקונגרס הציוני בשלהי שנות ה-90 (כמדומני 1998), שבו כיהנתי כציר מטעם תנועת "הדרך השלישית". "הדרך השלישית" הייתה בגוש עם סיעת "הקונפדרציה", שהמוציא והמביא בה היה אלי אייל.

הכרתי אותו כציוני ופטריוט בכל רמ"ח איבריו, אדם חכם, רהוט, נחמד ונעים הליכות. מאז לא נפגשנו פנים אל פנים, אך שוחחנו פעמים רבות בטלפון לקראת פרסום מאמריי בכתב העת.

אלי אייל כיהן שנים רבות בהנהלה הציונית, היה ראש מחלקת ההסברה וראש מחלקת הקשר עם התפוצות, מוביל המערכה לביטול החלטת האו"ם הכורכת את הציונות עם הגזענות והאחראי על אירועי מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון.

"כיוונים חדשים", שהיה מפעל של איש אחד, היה משובח, מעמיק, מעניין, ציוני ופלורליסטי. אני מקווה מאוד שיהיה לו המשך.

יהיו עשרות גיליונות "כיוונים חדשים" יד לזכרו של אלי אייל.

יהי זכרו ברוך!

* מבחן אומץ – אהוד בן עזר כתב בגיליון הקודם: "אני מאוד מעריך את אומץ ליבו של אורי הייטנר לשבֵּח את נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם שלשום, וחותם כמעט על כל מילה מדבריו". תודה על השבחים, אבל בלי להצטנע, ממש איני ראוי להם. אומץ לב? איני מרגיש שהפגנתי ולו גרם של אומץ לב בכתיבת השבחים. רק מי שקונה את ההתבכיינות המתקרבנת של נתניהו "הרדוף", יחשוב שיש צורך באומץ לב כדי לשבח אותו, כאשר הוא ראוי לשבח.

ובכלל, אני כותב את דעותיי כמות שהן, ולא מוצא בהן גבורה גדולה. אולם אם יש נושא שאולי היה עליי לגלות אומץ כדי לבטא בו את דעתי, זו פרשת אלאור אזריה. כאן חטפתי קיתונות של נאצה ושטנה, על כך שלא נסחפתי בזרם העכור.

אגב, גם בפרשה זו שיבחתי את נתניהו, על 24 השעות שבהן נהג כמנהיג, עד שהבין לאן זורם הזרם ונסחף בו בחוסר מנהיגות.

* מי יקבל את פרס ישראל? – ב"ישראל היום" התפרסם ראיון חג מלבב ומשובב נפש עם הפזמונאי המצוין יורם טהרלב. המראיין, יעקב לויתם, הביע תקווה שביום העצמאות ה-70 של המדינה ובמלאת לטהרלב 80, הוא יקבל סוף סוף את פרס ישראל. אכן, הוא ראוי לפרס, אבל אין שום סיכוי שהוא יקבל אותו השנה. למה? כי אין השנה פרס ישראל לזמר עברי.

לעומת זאת, יש השנה פרס ישראל לספרות עברית. מי ראוי לפרס? הסופר הישראלי האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שאין ראוי ממנו לפרס. אבל אני מציע להעניק אותו הפעם לסמי מיכאל, מטובי הסופרים העבריים, הנמצא כבר בעיצומו של העשור העשירי לחייו, ואם לא עכשיו – אימתי?

עמדותיו הפוליטיות של סמי מיכאל, מוותיקי הקומוניסטים בישראל, מאוסות בעיניי ומעוררות בי סלידה. אבל דעותיו הפוליטיות הן קצף על פני המים. לעומת זאת, תרומתו לתרבות הישראלית, לספרות העברית, לא תסולא בפז, והוא ראוי להוקרה הלאומית בפרס ישראל.

* ארצנו הקטנטונת – בכתבה על טהרלב, הוצגה שורה של ביטויים משיריו שקנו שבת בשפה העברית והם שגורים בפינו. בין השאר הוזכר "ארצנו הקטנטונת". אולם במילים "ארצנו הקטנטונת" בשירו המקסים של טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך", הוא עשה שימוש בביטוי משיר ותיק, משנות החמישים, שהתאזרח בשפה העברית. "ארצנו הקטנטונת" הוא שמו והפזמון החוזר של השיר הפופולרי מאוד באותם ימים, שכתב שמואל פישר, הלחין צבי גולד זהבי וביצעה יפה ירקוני.

* מתשח לתשעח – "בעדה שלנו", כשאומרים תשעח זה נשמע בערך כמו תשח.

שנת תשעח היא בראש ובראשונה שנת השבעים להקמת המדינה. מדינת ישראל, על אף כל פגמיה, למרות כל הטעון תיקון, על אף כל האתגרים הניצבים בפניה – היא סיפור הצלחה אדיר, שקשה לדמיין כדוגמתו.

בשבעים השנים הללו מדינת ישראל התקדמה באופן דרמטי בכל תחומי החיים.

עם זאת, הרוח הציונית, הפטריוטית, המשימתית של תשח התעמעמה. אני מאחל לעם ישראל לחזור לאותה רוח, בהתאמה לימינו, לקראת האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו.

שנת תשעח, בעבורי, היא גם שנת הארבעים לקיבוץ אורטל. קיבוץ אורטל עלה לקרקע בשנת השלושים למדינת ישראל, וגילם את תחייתה של רוח החלוציות הציונית של תשח. ומאז, כל שנה עגולה של מדינת ישראל היא שנה עגולה של קיבוץ אורטל.

קיבוץ אורטל נמצא היום בעיצומו של המהלך החשוב ביותר מאז הקמתו – תנופת קליטה גדולה, של עשרות משפחות צעירות שבחרו לבנות את חייהן בקיבוץ שיתופי בגולן. תרומתן אינה רק כמותית, אלא בעיקר קהילתית, תרבותית וחינוכית – הן יוצרות בראשית חדשה ומתחדשת של אורטל. זכיתי להוביל את התהליך הזה, ותחושתי היא שמשימה זו היא החשובה ביותר שעשיתי בכל שנותיי באורטל.

ועכשיו נטלתי על עצמי להיות הפרויקטור של אירועי שנת הארבעים, ואני נרגש ונפעם לקראת המשימה (שכבר נמצאת בעיצומה). נפלה בחלקי הזכות הגדולה להוביל את שנת העשור ואת שנת העשרים לאורטל (בשתי קדנציות כמזכיר הקיבוץ), לערוך את ספר השלושים של אורטל, וכעת אני שמח כל כך למשימה הזאת. אין דבר שאני גאה בו יותר, מן התלם שחבריי ואני חרשנו בכל שנותיה של אורטל עד הלום, וממנו אנו שואבים עוצמה להמשיך ולהתחדש ולבנות את אורטל לעשרות השנים הבאות.

שנה טובה ומבורכת!

* ביד הלשון

אין חרב ואין ארנק – מתוך מאמר של חיים שיין ב"ישראל היום": "לביהמ"ש אין חרב וארנק, רק את אמון הציבור. כאשר זה נפגע, מעמדו של ביהמ"ש העליון מתערער והוא נתפס כשחקן נוסף שירד לשדה הפוליטי".

המקור לביטוי על בית המשפט שאין לו חרב ואין לו ארנק הוא אלכסנדר המילטון, מן האבות המייסדים של ארה"ב וממנסחי חוקתה. המילטון הוסיף ש"הרשות השופטת, מטבע תפקידיה, הפחות מסוכנת לזכויות הפוליטיות של החוקה". הדברים מצויים ב"פדרליסט", שתרגומו לעברית יצא במכון "שלם".

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק ציטט בכמה פסקי דין את הביטוי. "אכן, אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הם עצמאותו ואי תלותו. לחם חוקו הינם ערכי היסוד, ביניהם הוא מאזן באופן אובייקטיבי. אין הוא מחפש כוח. אין הוא תאב שלטון. אין הוא מבקש להטיל השקפתו האישית על החברה. הוא מבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט, ולעשות משפט שיהיה צודק".

יריבו של ברק, שר המשפטים לשעבר וחתן פרס ישראל, פרופ' דניאל פרידמן, קרא לספרו הביקורתי על "המהפכה החוקתית": "הארנק והחרב – המהפכה החוקתית ושברה".

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

2 מחשבות על “צרור הערות 24.9.17

  1. ואם הייתי מספר לך שבמכללה ציבורית האמונה על הכשרת מורים ומחנכים פתחו לפני כשנתיים תכנית ייחודית להכשרת מחנכים מצטיינים, ושאבריימלה מלמד חסר הבורג עליו דיברת כאן הוא בסגל ההוראה של התכנית הזו, למרות דעותיו המוצהרות, ולמרות שסד השעות המוקצבות למכללה הזו תמיד בירידה ותמיד יש אנשי סגל – חלקם ראויים ממש – המעוניינים להגדיל משרתם, היית מאמין?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s