משלי ה: אַיֶּלֶת אֲהָבִים

יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ
וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ.
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת
בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד.
וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה
וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה?

איזה פסוק יפה, בשבח האהבה והזוגיות; בשבח האהבה והתשוקה לאשת הנעורים, שלא תנוס לחה לאורך כל החיים. נפלא!

יש רק בעיה קטנה. ספר משלי מיוחס הרי לשלמה המלך. הטפה של שלמה המלך, שהיו לו אלף נשים, למונוגמיה, לנאמנות לאשת הנעורים?! הטפה של שלמה המלך, שאהב במיוחד נשים נוכריות, נגד חיבוק חיק נכריה?! ומה עם דוגמה אישית?

ובכל זאת, הרווחנו פסוק יפה, עם מסר יפה… וגם שיר יפה.

נעמי שמר כתבה לשלישיית "גשר הירקון", למנגינה של המלחין היווני מאנוס חג'ידאקיס, את שירה "אַיֶּלֶת אֲהָבִים".

סַפְּרִי אַיֶּלֶת אֲהָבִים
עַל מָה כִּסִּית רֹאשֵׁךְ צָעִיף סָגוֹל
עַל מָה רִיסַיִךְ עֲצוּבִים
וְצַוָארֵךְ שָׁחוֹחַ כַּגִּבְעוֹל.

****

כמו לאורך ספר משלי כולו, גם בפרק זה המשורר כותב בשבח החינוך; הנחלת ערכים ומסורת מאב לבנו. אלא שכאן הוא עושה זאת על דרך השלילה – מתאר את המחיר של אי קבלת מוסר הורים ומורים.

וְאָמַרְתָּ: אֵיךְ שָׂנֵאתִי מוּסָר
וְתוֹכַחַת נָאַץ לִבִּי.
וְלֹא שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי
וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אָזְנִי.
כִּמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע
בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה.

במרץ 1948, בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור וכמעט חודשיים טרם הכרזת המדינה, הופסקו לימודי כיתה יב בבית הספר בית ירח בעמק הירדן. נעמי שמר, בת הכיתה, ניגנה במסיבת הסיום וניצחה על השירה, ואף נשאה דברים בשם התלמידים. היא בחרה שלא להתייחס בדבריה למלחמה ולאירועי השעה, אלא לדבר על הטעם בלימוד, בחינוך, בהנחלת התורה מאב לבנו. והיא מדברת גם על חריצות הנמלים, ברוח המשל שנקרא בפרק הבא, פרק ו.

וכך אמרה נעמי: "בשנת תלמודנו האחרונה, בגבור מרוץ הלימודים, אולי הפסיק אי בזה תלמיד ממשנתו הקדחתנית ותהה: מה טעם? מה הניע אנשים להקים בניין ענק זה של שתים עשרה שנה שאותן הריני עומד לסיים מחר? ושבה ונגלתה מחדש התשובה האחת, שמעל לכל הפתרונות האחרים והנכוחים: אין זאת, כי אם יצר הוא באדם, הכרח חיים של אב, למסור את כיבושיו לבנו. בחריצות נמלים עקשנית לוחמים דורות על דורות בחללו בעצום של הבלתי ידוע והלא מובן. והחלל הגדול המצפה לאור טפח טפח נכבש ומתגלה, ואדם מאמץ אל לבו את גרעיניו הבודדים, וחרד לבל ימותו במות הוא עצמו".

דברים אלה מופיעים בביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", ספרו החדש של מוטי זעירא, שאותה אני קורא בימים אלה בשקיקה, ואני שמח להמליץ עליה לקוראיי.

* 929