משלי ד: לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם

הוּא [ר' עקיבא] הָיָה אוֹמֵר: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ.

אבות ג, יד

במאמר זה בפרקי אבות, מציג ר' עקיבא את רעיון הבחירה, בחירה הבאה מתוך אהבה וחיבה. האדם נבחר מכל היצורים, מתוך חיבה ואהבה, ולכן נברא בצלם אלוהים. עם ישראל נבחר מבין האומות מתוך חיבה, ולכן ניתנה לו התורה; אותו כלי חמדה שבו נברא העולם. כיוון שחביבים ישראל על הקב"ה הוא בחר בהם לתת להם את התורה. כיוון שהוא בחר בהם ונתן להם את התורה, הם חביבים עליו.

מרגע שנתנה לישראל התורה, האחריות עוברת אליהם: "תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ". הכלי החשוב ביותר שניתן לאדם הוא יכולת הבחירה. גם אם אלוהים נתן לעם ישראל את התורה, הבחירה האם לקיימה או לזנוח אותה, איך לקיימה, מה לקיים מתוכה וכיצד, כל אלה הם בחירה. לא בשמים היא.

ספר משלי, הוא ניסיון של אב להנחיל לבניו את התורה, את החכמה. הספר כולו, ובתוכו גם הפרק שלנו, ממוקד בשבח החכמה.

שבח החכמה הוא בראש ובראשונה שבח הלימוד.
רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה
וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה.

ככל שתעמיק בלימוד, ככל שהלימוד יהיה יסודי יותר, ככל שתתייחס אליו ברצינות ובכבוד, כך תחכים, והחכמה תשפר אותך ותשרת אותך.
סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ
תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה.

מהו "סַלְסְלֶהָ"? זהו הסלסול. הסלסול הוא אינטרפטציה של הזמר ללחן שקיבל, התוספת היצירתית שלו. כך יש לנהוג גם בתורה, במסורת, בלימוד. לא רק לשנן את מה שקיבלנו ממלמדינו, אלא להוסיף על כך משלנו; לחשוב, ליצור, להוסיף, להחסיר, לתקן. לסלסל!

המתח בין מסורת וחידוש הוא מתח בריא. תרבות וחכמה אינן נוצרות יש מאין. הן מתבססות על החכמה המצטברת מדורות העבר. כאשר אמרו לאלברט איינשטיין שהוא ענק, הוא הזכיר שהוא יושב על כתפי הענקים שקדמו לו. דווקא הוא, מדען פורץ דרך וחדשן שאין כדוגמתו, היה ענו דיו כדי לציין זאת.

ההסתמכות על המורשת, היא לעתים כדי לסתור אותה. כדי להתווכח אתה. אך הכרתה והכבוד לה, היא תנאי ליצירה ולחדשנות. לכן כל כך פאתטית מלחמת המאסף של הבערות, ההבל והריק, נגד דחליל ה"הדתה" שמדתה.

יש עתים שבהן נכון להדגיש את המסורת ויש עתים שבהן ראוי להדגיש את החידוש. תקופה מהפכנית, היא תקופה של חידוש. הציונות הייתה מהפכה, חידוש. אך היא התבססה על המסורת. בלי כמיהת הדורות לציון, לא הייתה ציונות. אולם כשנשאל מנחם מנדל דוליצקי, מחבר השיר "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ" המוכר יותר כ"צִיּוֹן תַּמָּתִי", מדוע לא עלה לא"י עליה כתב בערגה כזאת, הוא אמר שאינו יכול לחיות בלי הגעגוע לא"י. התחיה הלאומית של העם היהודי, הייתה כרוכה במרד במסורת הזאת. מרד, שמטרתו לחלץ את ליבת היהדות משבי הסיגים הגלותיים שהיוו מחסום מפני הגשמתה.

במאמרי על פרק א, הבאתי את שירו דוד שמעוני "אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, אֶל מוּסַר אָב" המתכתב, בהיפוך מגמה, עם דבריו של שלמה המלך "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ".

מגמה דומה אנו יכולים למצוא אצל יצחק למדן ב"מסדה". כותב שלמה בפרק ד:
שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב
וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה.
כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם
תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ.
כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי
רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי.
וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי
יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ
שְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וֶחְיֵה.
הוא מעלה על נס את המורשת שקיבל מאביו, שהיא מהות חייו, והוא מעביר אותה לבניו, כדי שתהיה מהות חייהם.

אולם מה יאמר צעיר יהודי, ציוני, במפנה המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הרואה שהמסורת המונחלת מאב לבנו ומגיעה אליו, היא מסורת הדבקות בגולה הדוויה, בלי אמונה ביכולת ואף בצורך לקום, לעשות מעשה, לקחת את גורלנו בידינו, אלא לדבוק בהשלמה פאסיבית עם הגורל וציפיה חסרת תוחלת ותכלית לגאולה נסית בבואו של משיח צדקנו? האם הוא יכול להרשות לעצמו לקבל מסורת זו כלשונה ולשעבד אליה את בניו שטרם נולדו? האם גם הוא יעביר אותה לבניו בלי לשאול שאלות?

גיבורי "מסדה" בועטים במסורת הגולה; הם עולים בחומה ודוחקים את הקץ וכשיש בכך הכרח – גם מורדים בגויים.

ההורים בגולה דואגים לבן, חוששים לשלומו, אינם מאמינים בהרפתקה בה הוא בחר. המילים שלמדן מכניס לפיותיהם של ההורים, מתכתבים עם דבריו של שלמה "כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי".

וּמִי אַתָּה הָעוֹלֶה פֹּה בִּרְנָנָה
וְרֹאשְׁךָ רְסִיסֵי טַל מָלֵא?
– לֹא רְסִיסֵי טַל הֵם – דְּמָעוֹת
אָב וָאֵם טוֹבִים עַל רֹאשׁ יְחִידָם
הִרְעִיפוּ בְּלֶכְתּוֹ.
הִתְיַפְּחָה אֵם וַיֵּבְךְּ הָאָב:
"לְאָן תֵּלֵך וְעוֹדְךָ רַךְ,
הָהּ, כָּכָה רַךְ?"
וַאֲנִי הַלֵּב הִקְשֵׁיתִי:
"וּמַה בְּכָךְ?
עוֹלָה רַכָּה הֵן תֵּרָצֶה!"
וָאֵלֵךְ.

והוא הלך. הבנים הלכו, עלו לארץ ישראל, יישבו את הארץ ובנו אותה, הקימו מדינה והעלו אליה את מרבית העם היהודי, והמשיכו ליישב את הארץ, כי הציונות לא תמה עם הקמת המדינה, כפי שיש המטפטפים לנו את ההבל הפוסט ציוני.

חלוצים שעלו מעיראק ואיראן הקימו בחבל לכיש ב-1955 את היישוב נֹגַהּ. שמו של היישוב מעלה על נס את האור והנֹגַהּ בתחיית ההתיישבות היהודית ציונית בארץ ישראל בכלל ובחבל לכיש בפרט. ההשראה לשם היישוב היא מן הפרק שלנו:
וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ
הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s