איש השנה תשעז

התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של שנה, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.

אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת; טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.

שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה; קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.

הקריסה הכפולה הזאת ערערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.

הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.

הילרי קלינטון הייתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכל, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור; ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.

תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני חלקים רחבים בציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.

המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד איש השנה תשעז, דונאלד ג'ון טראמפ.

טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהייתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו הייתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגין, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.

ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה של טראמפ. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.

כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.

וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית הייתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונם בממסד גורם להם להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.

זאת הייתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.

היו אלה בחירות קשות; בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

אדם כדונאלד טראמפ אינו ראוי להיבחר לנשיא. במציאות נורמלית, הוא לא היה נבחר. היה משהו בעיתוי הבחירות, שגרם לו לנצח.

המשהו הזה, הוא שמונה שנות שלטונו של אובמה. אובמה היטה את ארה"ב שמאלה מדי, באופן חד וקיצוני מדי. בחירת טראמפ היא ריאקציה לשלטונו של אובמה. אובמה היה החטא. טראמפ הוא העונש.

****

הרגע המביך של תשעז, היה צילום הסלפי האינפנטילי שאורן חזן כפה על טראמפ, בעת נחיתתו של נשיא ארה"ב בנתב"ג. באותו רגע, הערכתי מאוד את נתניהו, שגילה כושר איפוק מדהים כשלא העיף סטירה למוקיון הזה, שכך בייש את מדינת ישראל.

לא הייתי מציין את האנקדוטה הזאת, אלמלא דבריו של חזן לנשיא. "כולם אומרים לי שאני טראמפ הישראלי".

מביך מביך, מגוחך מגוחך, אבל… באמת, לפני שנים מעטות טראמפ לא נחשב לרציני יותר מאורן חזן.

כאשר הוא הודיע על התמודדותו הוא נחשב לקוריוז. כאשר הוא החל להוביל בסקרים, נאמר שזה ביטוי למצב רוח, אבל בקלפי אנשים ינהגו ביתר רצינות ואחריות. כאשר הוא החל לנצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית, דומה היה שמדובר בסך הכל במדינות זניחות, אבל כשנגיע למדינות המשמעותיות, מועמדים נורמטיביים, רפובליקאים אמתיים, ינצחו. וכך, כנגד כל הציפיות והסיכויים, הוא זכה במועמדות המפלגה שהוא כל כך שונא ושהיא כל כך שונאת אותו, שהוא כל כך זר לערכיה, למסורתה ולדרכה. וכמועמד הרפובליקאים הוא רץ לבחירות בתור הריאקציה למציאות שהבוחרים רצו למחות נגדה.

דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר, במערכת הבחירות, כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.

אמנם רוב הבוחרים נתנו את קולם לקלינטון, אולם בחירות מתנהלות על פי כללי משחק, ועל פי כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקאית, ניצחונו של טראמפ כשר לחלוטין.

****

לא בכדי, אני מייחד את עיקר המאמר לניצחונו של טראמפ בחירות ולא לפועלו כנשיא. הוא מכהן זמן קצר מכדי להעריך את כהונתו. מה שהפך אותו לאיש השנה, הוא ניצחונו המדהים.

ובכל זאת, פטור בלא כלום – אי אפשר.

מרגע שטראמפ נבחר, הוא הנשיא; הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.

רבים מאוד קיוו, שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.

בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. נאומו עורר תקווה, שגישה זו היא סימן לבאות.

אולם בנאום ההכתרה שלו הוא חזר לסורו; היה זה נאום בחירות לעומתי, מתלהם, בלתי נשיאותי ובלתי ממלכתי; עם כל אותה רטוריקה פופוליסטית וסיסמאות דמגוגיות. והפזמון החוזר – "אמריקה תחילה"; הסיסמה המסורתית של הבדלנים האמריקאיים, שבה הם השתמשו בהתנגדותם להצטרפות ארה"ב למלחמה בהיטלר. סיסמה זו היא היפוכה של סיסמה אחרת של טראמפ – "להחזיר את אמריקה לגדולתה". עד היום לא ברור איזו מן הסיסמאות הללו מבטאת את דרכו.

הוא פתח את כהונתו במתקפת צווים נשיאותיים מהירה, ללא כל הידברות ומהלכים פוליטיים, ומהר מאוד נוכח שהדמוקרטיה האמריקאית מציבה בפני הנשיא איזונים ובלמים, ואין לו מנדט מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו.

דומה שהוא מנהל את ארצו ואת העולם באמצעות ציוצים מתלהמים ולעתים מביכים בילדותיותם, בטוויטר.

ממשלו מצטייר כקן הקוקיה; מינויים תמוהים של אנשים לא מתאימים שבעיקר מתקוטטים זה עם זה, מתפטרים, מתפוטרים ומפוטרים בקצב רצחני.

אולם לאחרונה הוא מינה אדם רציני מאוד, הגנרל ג'ון קלי, לראש הסגל, כדי שיעשה סדר בבלגן. יש לקוות, שזה סימן למעבר ממחלות הילדות, להתנהלות רצינית של הבית הלבן.

ההתנהלות המוזרה עד כה, המלחמה האובססיבית בתקשורת, השקרים היוצאים מפיו השכם והערב והכל בצל חקירת החשד להתערבות רוסית בבחירות, מעלים ספק באשר לכשירותו של טראמפ לתפקיד.

זאת, דווקא שעה שהעולם נמצא תחת איום קשה, האיום הגרעיני הצפון קוריאני. לעת הזאת דרוש נשיא אמריקאי אחראי, רציני, נחוש, בעל עצבי ברזל, היודע מתי לגלות תקיפות ומתי גמישות. ספק רב אם טראמפ ניחן בתכונות הללו.

האיום הצפון קוריאני הוא מלכוד. כל צעד שיעשה מול משטר מטורף, פנאטי וחמוש בנשק גרעיני זה, עלול להיות הרה אסון. וראוי לציין שלא טראמפ יצר את המציאות הזאת, אלא הוא ירש אותה מקודמיו, לפחות מאז ביל קלינטון, שבמדיניות חלשה וכנועה אפשרו את גרעונה של מדינה מטורפת.

האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.

הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.

טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.

לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי (אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה). אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.

אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל.

****

ובאשר ליחסו של טראמפ לישראל.

יש לציין שטראמפ נבחר לתפקידו כשהוא נעדר כל הבנה במדיניות חוץ, כולל בענייני המזה"ת.

בראשית מערכת הבחירות, יצא טראמפ נגד הסיוע לישראל, ואמר שידרוש מישראל לשלם תמורתו. זהו קעקוע אחד מיסודות הברית בין ארה"ב וישראל.

בהמשך הדרך הוא לא חזר על אמירה זו. להיפך, הוא התבטא בידידות רבה כלפי ישראל.

במערכת הבחירות הוא הציג שתי הבטחות הנוגעות לישראל, אחת סמלית ואחת מהותית. הסמלית, היא שביקורו הנשיאותי הראשון יהיה בישראל. המהותית היא העברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

בניגוד מפורש להבטחתו, ביקורו הראשון לא היה לישראל אלא לערב הסעודית; המונרכיה הדיקטטורית התיאוקרטית, המשליטה בכוח את השריעא, כולל ענישה פיזית ככריתת ידי גנבים; המדכאת את הנשים, כולל איסור יציאה של נערה או אישה מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה וכולל איסור על נשים לנהוג; מדינה שלאורך שנים תומכת בטרור ומממנת טרור.

ובהגיעו משם לישראל, התהדר טראמפ שהוא עמד בהתחייבותו, ובביקורו הראשון מחוץ לארה"ב הוא ביקר בישראל…

אבל האמת היא שזה לא באמת חשוב. לעומת זאת, הפרת ההבטחה המהותית בהחלט חשובה. טראמפ לא היה המועמד הראשון לנשיאות שבמצעו הובטחה העברת השגרירות לישראל, אולם איש לפניו לא ייחצן אותה כהתחייבות הבחירות המרכזית בנוגע לישראל. מדובר בצעד מהותי וחשוב ביותר, שעשוי לשים קץ לאנומליה, שבה ארה"ב אינה מכירה בבירתה של בעלת בריתה וידידתה הקרובה, כבר שבעים שנה.

טראמפ נבהל מאיומי הערבים והפר את ההתחייבות הזו. לא הייתה זו הפרה פאסיבית, אלא אקטיבית. בתי הנבחרים חוקקו כבר לפני שנים רבות חוק המורה על העברת השגרירות לבירת ישראל, וכדי שהחוק יתבצע, כל שנדרש מהנשיא הוא לא לעשות כלום. אלא שהנשיאים האמריקאיים, אחת לחצי שנה, חותמים על צו המורה לדחות את ביצוע החוק. וגם טראמפ, כמו קודמיו, חתם על הצו, תוך הפרת התחייבותו.

בימין הישראלי הייתה ציפיה גדולה שטראמפ יתגלה כנציג מועצת יש"ע בבית הלבן. לא היה כל שחר לציפיה המשיחית הזאת. האמת היא שטראמפ דבק במדיניות העקבית של כל נשיאי ארה"ב (כמעט) מאז מלחמת ששת הימים – נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967, עם תיקוני גבול קלים. אמרתי כמעט, כיוון שהיה חריג אחד, בוש הבן, שקיבל את עמדות ישראל בנוגע לצירוף גושי ההתיישבות לישראל ולגבולות בני הגנה לישראל (כלומר שליטה ישראלית בבקעת הירדן) ובלי לדרוש בתמורה "חילופי שטחים". לאחר עלייתו לשלטון של טראמפ, כתבתי שהמקסימום שניתן להשיג ממנו הוא אשרור מסמך בוש ושעל הממשלה לפעול למימוש הישג כזה. נכון לעכשיו, טראמפ רחוק משם. וכשהוא מדבר על "הדיל האולטימטיבי הפנטסטי", הוא מתכוון לדיל במתכונת המדיניות האמריקאית המסורתית.

עם זאת, הוא רחוק מהאובססיה של אובמה נגד ההתנחלות, שהעיקה על מערכת היחסים בין המדינות. שגרירת ארה"ב היילי, היא ידידת ישראל ומנהלת ביד רמה דיפלומטיה פרו ישראלית באו"ם, שלא נראתה כמותה שנים רבות. אישיותה של היילי היא חלק מן העניין, אך את המדיניות קובע טראמפ, ויש לזקוף זאת לזכותו.

מבחן הידידות לישראל של טראמפ, יהיה בראש ובראשונה יחסו לגרעין האיראני. הרטוריקה שלו בנושא האיראני מעודדת. אולם הוא כבר גרם נזק ביטחוני חמור לישראל, כאשר בהתבטלות מול פוטין, נתן ידו להסדר בסוריה, המאפשר דריסת רגל לצבא איראן בסוריה.

****

טראמפ הוא נשיא בתחילת דרכו. תחילת הדרך אינו נותנת לנו סיבה להיות מעודדים באשר להמשכה. ואף על פי כן, יש לו עוד למעלה משלוש שנים לתקן ולהוכיח את עצמו.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

מחשבה אחת על “איש השנה תשעז

  1. פינגבק: איש השנה תשע"ח: דונאלד טראמפ | הבלוג של אורי הייטנר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s