לזכרה של אמא

טיול משפחה במצד זוהר

הספד שנשאתי באזכרה, במלאת 29 שנים למותה של אמי

בטקס יום השואה האזורי של צפון הגולן, שנערך השנה, קראתי דברים שכתבתי על אמא – על ילדותה בשואה ועל בחירתה לשתוק את ילדותה, להדחיק אותה ולא לשתף אותנו בסיפורה.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שכתבתי על כך. הדברים שאמרתי ריגשו את הקהל וכאלו היו גם התגובות כשהעליתי את הדברים לפייסבוק.

ולפתע תפסתי את עצמי, באיזו תחושה שאולי אנו עושים לה עוול. מסיפורה של אמא, מסיפור חייה, אנו מתמקדים דווקא באותן שנים, שהיא עצמה העדיפה להצניע, להותיר בצל.

מן הסתם, זו ריאקציה שלנו לשתיקתה, שהחלה כאשר סיפור ילדותה התגלה לנו כאשר ערכנו את החוברת לזכרה, לאחר מותה. אבל הרי שתיקתה לא הייתה רק בריחה, אלא יותר מכך – בחירה.

אמא בחרה בחיים. היא הייתה מלאת חיות, אהבה את החיים, נאחזה בחיים. היא אהבה ספר טוב, הצגה טובה, אהבה לטייל בארץ ובחו"ל, הייתה סקרנית וידענית, שאפתנית, שבגיל מאוחר, אחרי שגדלנו ורווח מבחינה כלכלית החלה בלימודים אקדמיים, תחילה תואר ראשון ואח"כ תואר שני, ואני בטוח שאלמלא מותה המוקדם, הייתה ממשיכה בלימודיה ואולי הייתה פרופסור, מרצה וחוקרת.

אמא אהבה בכל ישותה את המשפחה, אהבה את העבודה, אהבה את החינוך, אהבה לטפח את הבית ואת הגינה; כפי שלעתים נדירות מישהו מטפח גינה בבית משותף.

כששאלנו את עצמנו מדוע היא לא סיפרה את סיפור ילדותה, התשובה הייתה שהיא רצתה לגונן עלינו. אבל אני חושב שהסיבה רחבה יותר. היא רצתה לגונן גם על עצמה. היא חשה שעליה לבחור אם לחיות את החיים במלוא יופיים ועוצמתם, או לחיות אותם בצל ילדותה העשוקה. הרי לא גדלנו בבית שרובץ עליו סוד כבד, בית של שתיקה מעיקה. סיפור ילדותה בשואה פשוט לא היה נוכח.

סביר להניח, שמתישהו הסכר היה נפרץ. אולי בעבודות השורשים של הנכדים, אולי לקראת מסעות נכדים לפולין.

אך אני מאמין שגם אז היא לא הייתה נותנת לסיפור הזה להיות למרכז החיים, ולכן מן הראוי שאנו לא נהפוך אותו למרכז הזיכרון.

שירת חייה של אמא באמצע נפסקה, וצר, עוד הרבה מזמורים היו לה. היום, כשאנו מבוגרים מהגיל בו הלכה מאתנו, אנו מבינים ביתר שאת, עד כמה היא באמת הייתה רק באמצע החיים, כשעוד נכונו לה עלילות רבות.

לפני זמן מה שוחחתי עם עתליה, חברת נעוריי, והיא סיפרה לי על הקשר המיוחד שהיה בינה לבין אמא, כמה היא העריצה אותה, כמה היא משמעותית לחייה עד היום. אני גם זוכר כמה אמא אהבה אותה.

ואני חושב על ההחמצה הגדולה, שאמא לא זכתה לראות את המשפחות שהקמנו, את הנכדים שלה שלא הכירה והם לא הכירו אותה. איזו סבתא נפלאה הם הפסידו ואלו נכדים מקסימים היא החמיצה.

לעתים אני שואל את עצמי, האם משהו במסלול חיי היה משתנה אלמלא אמא נפטרה בגיל כה צעיר. וככל שאני חושב על כך, תשובתי היא שלילית. אני מאמין שלמרות המקום הגדול כל כך של אמא ברגשותיי, ולמרות השפעת חינוכה, אילו הייתה עמנו כל החיים, חיי היו אותם חיים.

ובעצם, זו הדרך שלה. לא לשקוע במכאובים אלא להביט קדימה, תמיד קדימה.

אך הצער על האובדן, מלווה אותי תמיד.

3 מחשבות על “לזכרה של אמא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s