המחדל

יואב גלבר, "התשה – המלחמה שנשכחה", הוצאת דביר, 686 עמ'

"המלחמה שנשכחה" הכתיר יואב גלבר את ספרו על מלחמת ההתשה, ובצדק. קורותיה של מדינת ישראל, שזורים לכל אורכן במלחמות, ובמלחמות שבין המלחמות. המלחמות שבין המלחמות הן הטרור הערבי, התוקפנות הסורית כלפי יישובי הגליל כשהגולן היה בשליטתם, הגבול המדמם עם לבנון לאורך שנים, אינתיפאדות ו"טיפטופי רקטות" למיניהן. לרוב מדובר במלחמות בעצימות נמוכה, מול ישויות שהן פחות ממדינה וארגונים שהם פחות מצבא סדיר. לעתים היו עימותים עם צבאות סדירים, כולל מלחמות ההתשה הקצרות בגבולות עם מצרים וסוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים, שרשמית הייתה בין מרץ 1969 לאוגוסט 1970, אך למעשה היא החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים ונמשכה שלוש שנים, שונה מכל אותם עימותים בעוצמתה, במשכה ובמחירה. ודווקא היא נשכחה מן התודעה. אני משער שהסיבה לכך, היא שמלחמה זו נבלעה בין שני האירועים הטקטוניים שטלטלו את מדינת ישראל ועיצבו את תודעתה עד היום, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

חשיבות ספרו של גלבר, היא הזרקור שבו הוא מאיר על המלחמה, בסקירה מקיפה, עמוקה ומצוינת שלה. אני ממליץ בחום על הספר. זהו ספר ראשון מתוך טרילוגיה שכתב גלבר, מהטובים והחשובים בהיסטוריונים הישראליים, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. ספר נוסף שייצא בקרוב יעסוק במהלכים מול ירדן, וספר שלישי – בתקופה שבין מלחמת ההתשה ליום הכיפורים. ספר זה מתמקד במלחמת ההתשה עם מצרים, מהיבטיה הצבאיים, החברתיים–תרבותיים ובעיקר המדיניים והבינלאומיים. כזכור, במאמרי "בטלה ומבוטלת", לפני שבועיים, התבססתי, בין השאר, על ספר זה, בהפרכת מיתוס "ההחלטה הסודית" של ממשלת ישראל ב-19 ביוני 1967, על נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי עם סוריה ומצרים תמורת חוזה שלום; החלטה טקטית ערב נסיעת שר החוץ לארה"ב שנועדה להקל בהתמודדות בפני לחץ בינלאומי כבד לסגת, ובוטלה לאחר זמן קצר.

בין השורות, הקורא מנסה להבין דרך סיפור מלחמת ההתשה, כיצד הגענו למלחמת יום הכיפורים. פירוט המהלכים המדיניים – שהם הליבה של הספר, מפריך את טענת "הסרבנות הישראלית" לאפשרות של שלום וכתוצאה מכך להחמצת הסיכוי לשלום. אמנם הספר מסתיים בהפסקת האש שסיימה את מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, אולם בפרק הסיכום עושה גלבר קלקלן (ספוילר) להמשך מחקרו, ומבהיר שלא הייתה כל אופציה לשלום ולא היה כל פרטנר לשלום לפני מלחמת יום הכיפורים. גלבר מנפץ בספר את מיתוס "השליחות ההיסטורית" של נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן שכביכול הוזמן לשיחות עם נאצר, נשיא מצרים, אך ממשלת גולדה אסרה עליו להיענות להזמנה ובכך החמיצה הזדמנות לקדם את השלום. המחקר מוכיח שגולדמן היה מגלומן, פנטזיונר ובלתי אמין (גלבר נזהר משימוש במילה המפורשת שרלטן), שכלל לא הוזמן בידי נאצר, אלא במניפולציות של קשריו בעולם ולהטוטיו בין מדינאים בארץ ובעולם יצר מצג שווא לפיו הוא הוזמן לשיחות מדיניות, כביכול, בתנאי שממשלת ישראל תסמיך אותו לייצג אותה. כמובן שהממשלה דחתה זאת, לא רק מהסיבה שהיא לא תאפשר לנאצר לקבוע מיהו נציגה למו"מ, אלא שעמדותיו של גולדמן היו מנוגדות לחלוטין לעמדות ממשלת ישראל והוא אף תקף אותה בכל הזדמנות ומעל כל במה עולמית, בטענה שאינה חפצה בשלום. וכאמור, כל היוזמה הזאת לא הייתה אלא פנטזיה, והדבר המשמעותי היחיד בה היה הנזק לקונצנזוס בישראל, בשל טענת השמאל הקיצוני שישראל החמיצה הזדמנות פז לשלום.

את עיקר הקולר למה שהוביל למלחמת יום הכיפורים תולה גלבר בהיבריס ובאופוריה בצה"ל ובחברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים, התחושה שצה"ל הוא צבא כל יכול, בלתי מנוצח והזלזול הבוטה והמסוכן בצבאות ערב. היבריס זה נמשך חרף חוסר היכולת להכריע במלחמת ההתשה. צה"ל, טוען גלבר, לא הפיק לקחים משמעותיים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה, ולא נערך ברמה הקונספטואלית למלחמה הבאה.

מלחמת ההתשה הסתיימה ללא הכרעה. עם זאת, ישראל בהחלט ביצעה מהלכים משמעותיים בניסיון להכריע ובראשם ההפצצות בעומק מצרים. הפצצות אלו לא סיפקו את התוצאה המקווה, בעיקר בשל ההתערבות הסובייטית בפועל, בידי כוחות צבא סובייטים שנלחמו באופן מוגבל לצד מצרים, והלחץ האמריקאי על ישראל שנבע מחשש שעימות עם הסובייטים יגרור את ארה"ב למלחמה; בשל אלו הופסקו ההפצצות.

הקשרים בין ישראל לארה"ב הם הנושא המדיני המשמעותי בספר. למרות מחלוקות ואף עימותים ומשברים, מערכת היחסים בין המדינות הלכה והתהדקה באותן שנים, אך גם העמיקה את התלות של ישראל בארה"ב.

בעיניי, הסיפור המשמעותי ביותר בספר, שלטעמי היה צריך לתת לו דגש רב יותר, הוא קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. גלבר מבהיר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

הספר מסתיים בחתימת הסכם הפסקת האש באוגוסט 70'. קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. מן הסתם, ספר ההמשך של גלבר, ימשיך ויעסוק בסיפור המטלטל הזה – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית. התוצאה הקשה הייתה במלחמת יום הכיפורים.

ניתן להתרשם מרמת ההערכה השונה של גלבר לדמויות המרכזיות בישראל ובארה"ב, שעמדו במרכז הדרמה הגדולה (ראשי הממשלה אשכול וגולדה מאיר, שר הביטחון דיין, שר החוץ אבן, השגריר בארה"ב רבין, הרמטכ"ל בר-לב, נשיאי ארה"ב ג'ונסון וניקסון, היועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר, מזכיר המדינה רוג'רס וסגנו סיסקו, המתווך מטעם האו"ם יארינג ואחרים). בולט במיוחד חוסר ההערכה של הכותב לשר החוץ אבא אבן ולכישוריו המדיניים. אבן מוצג בספר כמי שלא התעלה מרמת הדיפלומט לרמת המדינאי והתנהלותו והתנהלות צמרת משרדו מוצגים באופן פאתטי. זאת, בניגוד ליריבו המר, שגריר ישראל בארה"ב רבין, שהינו מדינאי מוכשר, בעל השפעה רבה בישראל ובארה"ב, שבסופו של דבר ראש הממשלה עבדה מולו ישירות, תוך עקיפת שר החוץ (אף שפורמלית הקפידה על כבודו של אבן).

גולדה עצמה מצטיירת כמנהיגה חזקה, כמדינאית חכמה וכמי שבסך הכל היטיבה לנווט בתבונה בין השיקולים הצבאיים במלחמה הבעייתית הזאת, השיקולים המדיניים בשיפור היחסים עם ארה"ב (הישג משמעותי שלה) והימנעות מהסתבכות עם בריה"מ. עם זאת, כאמור, היא אחראית למחדל ההבלגה על קירוב הטילים, שהוביל, כמיטב שיפוטי, למלחמת יום הכיפורים.

הספר עב הכרס רהוט ומרתק, ומומלץ לכל המתעניינים בהיסטוריה המדינית והביטחונית של ישראל ושל המזרח התיכון.

* "שישי בגולן"

4 מחשבות על “המחדל

  1. שכחת לציין את זלזולו המעט אובססיבי של גלבר כלפי אלון, עניין שיהיה משמעותי מאד בפרק הירדני של הטרילוגיה.גלבר היסטוריון מעולה אבל דומה שדווקא במה שאמור להיות שיא פועלו המחקרי הטייתו האישית וחוויותיו כלוחם ביום כיפור פוגעות בתפקידו כפרשן הגון של העבר. גילוי נאות: כתבתי ספר על אלון. אבל בשונה מגלבר ניסיתי לעמוד בספרי על הויכוחים הפוליטיים בתקופה זו ללא חכמת הבדיעבד שהיא חכמה קטנה מאד

    אהבתי

  2. אני מצטרף להערכתך שקידום מערך סוללות טילי הנ"מ המצרי אל התעלה מיד לאחר הפסקת האש הוא שעיצב במידה רבה את דמותה של מלחמת יום הכיפורים (מהלך שהושלם בבוקר ה-7.10 עם נטישת הביצוע של מבצע "תגר" בלחץ שר הביטחון דיין).
    אני חושב שהגדרת תגובת ישראל להפרה כ"הבלגה" מותירה אותה ללא הסבר מספק, במיוחד לפי עדותו של רבין ב"פנקס שירות, לפיה נראה שהיו גורמים בישראל שהבלגה כזו היתה נוחה להם עד כדי כך שהם דאגו באופן אקטיבי לכך שלא יהיו כלים לאכוף את תנאי הפסקת האש לנוכח ההפרה הזו:
    "נספח צה"ל בארה"ב, אלי זעירא, קיבל מברק מגורם בכיר מאוד במערכת הביטחון של ישראל. הוא נצטווה להודיע לאמריקנים, כי ישראל מתנגדת לצילום מצב הפתיחה במועד הקבוע להפסקת האש. בהוראה המוזרה נכלל גם רמז מוזר ממנה: שישראל תיירט את המטוסים האמריקנים […] אם ינסו לבצע את צילומיהם. היעדר צילומים ממצב-הפתיחה יכביד עלינו כעבור זמן קצר בהתדיינות עם ארה"ב, על ההפרות המצריות של הסכם הפסקת האש."

    אפשר לראות שכוכבי ה"מחדל" של אוקטובר 73, הן זעירא והן ה"גורם בכיר מאוד במערכת הביטחון" פעלו כבר באוגוסט 70 להכין את התנאים להופעתו.

    אהבתי

  3. אבשלום, שלום! איני חסיד תאוריית הקונספירציה ולא גדלתי על ברכיו של יגאל וגנר. כיוון שהודלף לי הפרק הראשון בספר הבא, שם מובהר שישראל חששה מהצילום בשל הצילום של כוחותינו וכן שדיין היה דווקא האקטיביסט בממשלה, יחסית, בנושא הטילים.

    אהבתי

  4. פינגבק: הונאה אסטרטגית | הבלוג של אורי הייטנר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s