תהלים קלז: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם

יורם טהרלב גדל והתחנך בקיבוץ יגור. הוא גדל על ערכי הקיבוץ המאוחד – ציונות שלמה, אהבה יוקדת לארץ ישראל. הוא גדל על הטקסטים הציוניים והם היו המזון הרוחני שלו. מהו הטקסט האולטימטיבי, שביטא יותר מכל את החזון הציוני, אותו למד, עליו גדל, עליו התחנך בקיבוץ יגור?

כך מתאר טהרלב את יום גיוסו לצה"ל:

הגיוס לצבא היה בשבילי הלם. אני הגעתי לצבא מצויד במיטב הטקסטים הציוניים שכל אחד מאתנו ידע אותם בעל פה. הטקסט שתיאר את החזון הציוני היה פרק קלז בתהילים:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל
שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ
בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ
תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר
וְתוֹלָלֵינוּ – שִׂמְחָה.
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה
עַל אַדְמַת נֵכָר?!
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם
תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי
אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

הטקסט שתיאר את הגבורה החדשה הצומחת בארץ היה מה שכתב ברל כצנלסון לזכרם של הרוגי תל חי:
יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.

והטקסט שביטא את השליחות המוטלת על הדור שלנו, של ילדי המדינה, היה מגש הכסף של נתן אלתרמן:
אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,
וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?
וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים,
יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים.

מצויד בכל הטקסטים ההרואיים האלה הגעתי לצבא. ואחרי כמה שעות בטירונות מצאתי את עצמי מדקלם בעל פה טקסט אחר לגמרי, בריצה, יחד עם פלוגה של טירונים, על הכבישים של צריפין:
אחת שתיים – שמחה,
שלוש ארבע – שמחה,
חמש שש – שמחה
שבע שמונה – שמחה
תשע עשר – קוסימחה!

שם הבנתי שכל התרבות הציונית שהבאתי אתי מהבית אינה נחלתו של עם ישראל. והיו לי הרבה הזדמנויות להיווכח בכך. אני זוכר שפעם אחת הלכתי לאפסנאות לחתום על נשק. ובלשון התנ"כית שהבאתי אתי מהבית פניתי לאפסנאי ואמרתי לו:
– באתי לחתום על כלי זין.
הבנאדם לא צחק! הוא כעס! הוא אמר: כמה פעמים אמרתי לכם – זה לא באפסנאות, זה בשקם!

****

משטרת ה"הדתה" התרשלה קצת בקיבוץ יגור. מזמור קלז הוא הטקסט שתיאר לחברי הקיבוץ ולילדיו את חזון הציונות.

ואכן, המזמור הזה הוא התגלמות אהבת ציון. הוא התגלמות שלילת הגולה.
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה
עַל אַדְמַת נֵכָר?!

אך יש במזמור הזה גם כדי להאיר על המחלה הלאומית שלנו. בחלוף 70 שנה, לאחר הצהרת כורש, רובם המכריע של היהודים שכחו את שבועתם, בחרו בגולה, ולא שבו לציון. וכך גם לפני מאה שנה, לאחר הצהרת בלפור. לא בכדי קונן נשיא ההסתדרות הציונית ולימים נשיא המדינה חיים ויצמן: "עם ישראל – איֵךָ?"

ועד היום, רבים היהודים הבוחרים בגולה, כולל יהודים ישראלים רבים, ילידי הארץ, הבוחרים לרדת לגולה. טוב, המילקי בארץ המרצחים זול יותר.

****

תחת החופה שובר החתן את הכוס ומצהיר:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם
תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי
אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

ברגע המאושר של חייהם, בני הזוג לאורך הדורות זכרו את ירושלים, ונשבעו לה אמונים.
והיום? שבעים שנה לאחר קום המדינה וחמישים שנה לאחר שחרור ירושלים השלמה, האם השבועה הזאת נחוצה?

נכחתי הקיץ בלא מעט חתונות, ורבות מהן היו ללא רב אורתודוכסי. אולם היו אלו חתונות יהודיות לעילא ולעילא. מה פירוש חתונות יהודיות? לא הייתה זו רק חגיגת הזוגיות, אלא החגיגה של הקמת בית בישראל. כל נוהגי החתונה המסורתית נשמרו. רוב הטקסטים של שבע הברכות – בחלק מן החתונות כל הטקסטים, נאמרו בנוסח המסורתי. ועל כך נוספו אמירות של בני הזוג, שחקרו ולמדו וביטאו את מחויבותם היהודית לבנות בית בישראל, לא כאוטומטים בטקס שמנוהל בידי איש מקצוע, אלא כמי שהיו שותפים מלאים בעיצובו של הטקס.

ובכל הטקסים שבר החתן, ובאחד הטקסים – גם הכלה, את הכוס. ובכל הטקסים הם נשבעו את השבועה לירושלים. הם לא עשו זאת "כי ככה צריך". הרי הם לא התחתנו "איך שצריך". הם עשו זאת כי הם התחברו למנהג הזה. וכן, הם מבינים כנראה, שהשבועה הזאת עדין נחוצה. וההסבר המקובל, היא ששבירת הכוס מעידה על כך שהעולם אינו שלם, הוא זקוק לתיקון.

ואני מוסיף, שכל עוד קיים איום על שלמותה של ירושלים – שומה עלינו לשוב ולהישבע:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם
תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי
אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

ובימים הקשים וההרואיים של המאבק על הגולן, נהגו בני הגולן להוסיף על השבועה הזאת, תחת החופה, את המשפט: שנית גמלא לא תיפול!

****

ב-23-28 באוגוסט 1903, התכנס בבזל הקונגרס הציוני השישי, המוכר בכינויו "קונגרס אוגנדה".

היה זה קונגרס סוער, שכמעט הסתיים בקרע בתנועה הציונית. הנושא המרכזי בקונגרס היה "תכנית אוגנדה" – התכנית ל"מקלט לילה" כפתרון זמני ליהודים הנרדפים עד הקמת המדינה בארץ ישראל. בנאומו בפני הקונגרס תיאר הרצל את פרעות קישינב, את רדיפת היהודים במרוקו (הוא לא שמע את שכתוב ההיסטוריה של אלה שמנסים להציג אידיליה כביכול של היהודים בארצות האיסלם), את ההגירה רבתי של יהודי מזרח אירופה למערבה ובעיקר לארה"ב, ומצד שני את הקושי להשיג צ'רטר לא"י, והציע לבדוק אפשרות של הקמת מדינה זמנית באוגנדה (בשטח שהיום שייך לקניה).

ההצעה שעמדה להצבעה הייתה לשלוח משלחת חקר לאוגנדה, לבחון את האפשרות הזאת. בראש המתנגדים עמדו דווקא יהודי רוסיה, הנרדפים ביותר בין יהודי העולם באותה עת. בין מנהיגי המתנגדים היה ד"ר יעקב ברנשטיין כהן, מנהיג יהדות קישינב, שאך לפני ארבעה חודשים חוו את הפוגרום הקשה. בהצבעה היה רוב להצעה: 295 צירים תמכו בה, 178 התנגדו ו-132 נמנעו.

המתנגדים ראו בעצם ההצעה ובעצם הוצאת משלחת החקר בגידה בציון. אחדים מהם יצאו במחאה מן האולם, בשעת ההצבעה, התיישבו על הרצפה והחלו לקרוא קינות של תשעה באב.

את נאום הנעילה של הקונגרס, חתם הרצל במילים הבאות: "אף לא לשניה אחת ואף לא בהרהור אחד לא נטשתי את תכנית בזל [התכנית למדינה יהודית בא"י]. באחד הרגעים הקשים, כשחשבתי כי אבדה כל תקווה, רציתי להציע לכם גם הוראת שעה [תכנית אוגנדה], אך לאחר שהתוודעתי למתחולל בלבותיכם אני רוצה לומר עכשיו בלשון אבותינו דבר נחמה עתיק יומין, שבאותה שעה עצמה הוא גם התחייבות לעצמי: 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי' ".

היו אלו מילותיו האחרונות של הרצל בנאום בפני קונגרס ציוני. הוא נפטר כעבור שנה, עוד טרם הקונגרס הציוני השביעי. את הפסוק הוא כתב באותיות לטיניות, כי השפה העברית לא הייתה שגורה על פיו. הייתה זו מחויבותו הלאומית התרבותית לעמו, ולא פחות חשוב, הייתה זו הצהרה מדינית חד משמעית. על בסיסה הוגשם החזון הציוני.

****

המשורר העברי והיידי מנחם מנדל דוליצקי (1856-1931) זכור בעיקר בזכות שיר אחד – "צִיּוֹן תַּמָּתִי". אולם אין זה שמו המקורי של השיר. דוליצקי נתן לשיר את השם "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ". והשיר כולו הוא מעין גרסה מודרנית למזמור קלז:

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אגב, בשיר המקורי שני בתים נוספים. הלחין את השיר היימן קהאן.

השיר הקסום הזה היה לאחד ההמנונים הציוניים. אולם גם דוליצקי עצמו, לקה במחלה היהודית של העדפת סיר הבשר.

כשהחל גל ההגירה היהודית ממזרח אירופה לאמריקה, ("אמריקע, הגולדען מדינע") יצא נגדה דוליצקי, גינה את הבחירה לעבור מגולה לגולה וקרא ליהודים לעלות לארץ ישראל. אך כאשר גורשו יהודי מוסקבה ב-1892 לאן היגר דוליצקי? לארה"ב.

וכשנשאל איך הוא, שכתב את "ציון תמתי", שהטיף לעליה לא"י, בחר בגולת אמריקה, הוא השיב בבדיחות: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון".

****

ב-6 באפריל 1948, בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, כחמישה שבועות טרם הכרזת המדינה, נאם יו"ר הנהלת הסוכנות דוד בן גוריון בפני הוועד הפועל הציוני. וכך אמר, בין השאר: "ירושלים היא שניה לתל-אביב במספר תושביה היהודים, וזה בלבד עושה את המקום הזה לחשוב ביותר, אבל לא זה בלבד קובע. למותר להסביר בוועד הפועל הציוני מה ערכה של ירושלים בהיסטוריה של העם היהודי ושל הארץ ושל העולם. כאחד מאלה שהיו מוכנים עוד ב-1937 לקבל בהתלהבות מדינה יהודית בחלק מהארץ, הייתי במיעוט בהנהלה שהצביעה נגד חלוקת ירושלים. ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר. כי אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל, והמערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד, יש להבטיח לא רק הדרך לירושלים והגנת עצמאותנו בתוכה, אלא יש להביא ולחזק את מעמדה בכלל. ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד אתה. השבועה ההיא על נהרות בבל, מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".

השבועה ההיא. אותה שבועה עתיקת יומין, שבה סיים הרצל את נאומו האחרון בקונגרס הציוני, התגלגלה לנאומו של המצביא והמנהיג הלאומי בתש"ח, דוד בן גוריון – השבועה לירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם, תִּשְׁכַּח יְמִינִי".

אלוף (מיל') גרשון הכהן מספר בספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי?" , שבהרצאה לתלמידי המכללה לביטחון לאומי עליה פיקד, הוא הקריא את דבריו אלה של בן גוריון ושאל את התלמידים מהי "השבועה ההיא"? "לצערי", סיפר הכהן, "מה שהיה ברור אז לאותו קהל בוועד הפועל הציוני, שאליו פנה בן גוריון בדבריו, ומה שהיה ברור לכל יהודי, ממש לא מוכר כיום. בוודאי לא שגור על לשונם של מיטב בחורינו. אם כן, 'השבועה ההיא' היא השבועה:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם
תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי
אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".

אותם מפקדים בכירים, לא חונכו בבית המדרש הציוני של יורם טהרלב בקיבוץ יגור. או שמא משטרת ה"הדתה" השיגה אותם?

מוסיף גרשון הכהן: "בדבריו אלה הציב בן גוריון מצפן אסטרטגי ומערכתי ברור: השיקול העיקרי להפניית המאמץ האסטרטגי העיקרי למערכה על ירושלים אינו מונע משיקול המבוסס על אנליזה מבצעית 'מקצועית', חפה מהשקפת עולמו, ממש להיפך. הוא העמיד את כל ניתוח המצב ומשמעויותיו על יסוד היסודות של נשמת האומה, הכרוך בשאלה 'לשם מה כל המפעל, ומה תכליתו'. היסוד הזה הועמד בדבריו על 'השבועה ההיא על נהרות בבל' ".

****

בכל סדר פסח שאני עורך, אני קורא את דבריו של בן גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם, שבה הוא מתאר איך העם היהודי נוצר בנשמתו ואורחותיו את זכר יציאת מצרים.

אחת לכמה שנים, יורד קיבוץ אורטל לקיים את ליל הסדר במדבר, באווירה של יציאת מצרים, המאפשרת ביתר שאת לקיים את מהות הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

הפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים. למחרת בבוקר, נסענו לשדה בוקר, ועלינו אל קברו של דוד בן גוריון, הצופה אל נופו הקסום של נחל צין. ניצבתי ליד קברו, וקראתי את הנאום לאומה שנשא בן גוריון ערב פסח תש"ח, שלושה שבועות לפני הקמת המדינה. וכך סיים בן גוריון את נאומו: "ולירושלים היהודית יֵאָמֵר: כל כובד המלחמה ומהלומותיה הקשות ירדו עליך, כי בך נקודת המוקד של המערכה. אל ייפול רוחך, עמדת בגבורה מתוך סבל מחריד – העם היהודי כולו עומד אתך, ותפארת הנוער שלנו, המגינים והנהגים, חרפו ויחרפו נפשם למענך. שלשלת עמדות אויב במערבך ובצפונך הולכת ונהרסת ונכבשת על ידי לוחמינו. לא נשכחך ירושלים – לא תישכח ימיננו!"

לשנה הבאה בירושלים הבנויה, אנו שרים בסיומו של ליל הסדר. וערב ליל הסדר, בשיאה של המערכה על ירושלים, בנאומו של המצביא לאומה, שב בן גוריון ונשבע אותה שבועה עתיקה.

****

ההצלחה הייתה חלקית. המזימה לבינאום ירושלים סוכלה. מערבה של העיר שוחרר והיה בידינו. אולם מזרחה של העיר, הרובע היהודי, העיר העתיקה, הכותל, הר הבית, נותרו בשבי האויב, הכובש הירדני.

על אפה וחמתה של הקהילה הבינלאומי, על אפו וחמתו של האו"ם, קבע בן גוריון את ירושלים כבירת ישראל, והעלה לירושלים את הכנסת ואת משרדי הממשלה. וכך אמר בנאומו בכנסת: "לא נוכל לתת יד להפרדת אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרח והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחד של העם השוכן בציון… למדינת ישראל הייתה ותהיה בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר לפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים, עד סוף הדורות".

****

מה פירוש "תִּשְׁכַּח יְמִינִי"? רד"ק מפרש זאת כך: "תשכח הניגון, כי הימין תנוע מיתרי הכינור". בכך הוא מחבר את הפסוק לראשית המזמור, עת תלו, כנראה הלוויים האמונים על השירה, את כינורותיהם על ערבות.

וכך אמר ש"י עגנון בנאומו המכונן בטקס הענקת פרס נובל לספרות, שנה טרם שחרורה ואיחודה של ירושלים: "מתוך קטסטרופה היסטורית, שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחיי בני עמי שומעים, לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה, נתנו לי לעשות שירים בכתב… משבט לוי אני בא ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו".

ארבעים שנה קודם לכן, שימש המזמור השראה ליצחק למדן, בפואמה "מסדה". הפואמה מטיפה לעם ישראל לנטוש את "שלוש השבועות" שבעטיין הוא נשאר בגולה. הראשונה שבהן היא "שלא יעלו ישראל בחומה". ב"שַׁיָרַת הָאֶבְיוֹנִים", הם מכריזים על עליה בחומה, ובדבריהם הם משתמשים בטקסט של גולי בבל, אלא שתליית הכינורות לאות אבל, ואולי השלמה, מתחלפת בתליית הכותנות כדגלים מבשרי חרות.

אָנוּ עֵירֻמִּים וִיחֵפִים נַעֲלֶה אֶל הַחוֹמָה,
עַל כָּל הַכְּלֻנְסָאוֹת הַנְעוּצִים בְּפָרָשוֹת דְּרָכִים
תָּלִינוּ כָּתְנוֹתֵינוּ לִדְגָלִים מְבָשּׂרֵי חֵרוּת.

****

במוצאי יום העצמאות תשכז, יום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, הרטיטה הזמרת הצעירה והאלמונית שולי נתן את לבבות עם ישראל, כאשר שרה את הקינה שכתבה נעמי שמר על ירושלים של זהב, העיר השסועה, הקרועה, אשר בדד יושבת ובלבה חומה.

השיר, שהיה למעין ההמנון השני של ישראל, רווי ברמזים לפסוקים וטקסטים יהודיים ששימשו השראה למזמוראית – האגדה על רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע, ממנה נלקח שמו של השיר; כמובן שמגילת איכה, ההשראה העיקרית לקינה וכן, פסוקים מבמדבר, דברים, ישעיהו, ירמיהו ומאגדות חז"ל.

מזמור קלז מופיע פעמיים בשיר.

הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנוֹר – זהו ציטוט מתוך שירו של רבי יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי" – "אני כנור לשיריך". המקור שלו הוא המזמור שלנו:
עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ
תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
… אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה
עַל אַדְמַת נֵכָר?!

ואת הקינה מסיימת נעמי שמר בשבועה, בהשראת מזמור קלז:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם
אֲשֶׁר כֻּלָּה זָהָב.

****

כעבור שלושה שבועות אוחדה ירושלים, שוחררה העיר העתיקה, שבנו להר הבית ולכותל המערבי. הקינה הפכה למעין נבואה, ולשיר התווסף בית החוגג את שיבתנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, ועל השופר הקורא בהר הבית, בעיר העתיקה.

יוסי גמזו כתב בעקבות שחרור העיר את "בשעריך ירושלים", שנפתח במילות מזמור קכב: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם", בשינוי קל – ללא המילה הָיוּ. עכשיו ניתן סוף סוף לשיר בלשון הווה, כעובדה: עֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם.

וגם השיר הזה חוזר אל "השבועה ההיא":
משייך ג'ראח עד נבי סמואל, ליל ליל,
היו רוחות תשח שרות לך, בדרכן:
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם
אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!"

מעניין שגמזו מייחס את השבועה הזאת, לא לגולי בבל, אלא ללוחמי תש"ח, שלחמו ברוח השבועה, ברוח דבריו של בן גוריון. אך רק 19 שנים מאוחר יותר, הצליחה ישראל להגשים את החלום.

ומוסיף גמזו שבועה נוספת, באותה רוח, אך הפעם זו רוח תשכז:
איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל
ואיך נשבענו לך, עיר מלך ונביא,
כי לא נישק נערותינו על שפתיים
עד אם נישק לכותל המערבי.

****

"ירושלים של זהב" היה רק אחד המזמורים שבהם פלירטטה נעמי שמר עם מזמור קלז.

כך למשל בשירה "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל".
במזמור זה עוסקת נעמי שמר בבעיית הירידה מן הארץ. באופן אירוני, היא משתמשת דווקא במילות השיר הזה, כדי לתאר, בעצב, את התופעה הקשה. האירוניה היא בישיבתם בגולה, תוך שהם שרים בגעגועים על ציון. כך נפתח השיר, וברוח זו הוא ממשיך בבתים הבאים:

נספר לכם על צביקה
שהיה בחור נפלא.
המשכורת לא הספיקה
איפה צביקה? בגולה.

נספר לכם על חיים
שהיה בחור זהב.
הוא נולד בירושלים –
אבל איפה הוא עכשיו?

איפה צביקה, איפה חיים
איפה כל הבחורים?
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל יושבים הם
וביחד כך שרים
שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ
גם זימרנו בקנון
בְּזָכְרֵנוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.

לאחרונה הקליט בנה של נעמי שמר, אריאל הורביץ, את המזמור. ביצוע יפהפה. הוא נפתח בנגינת "Babylon", לחנו הנפלא של דון מקלין, למזמור באנגלית.

****

את מזמורה "אל תשאלו אותי" פתחה נעמי שמר כך:
אל תשאלו אותי איך הגיטרה
אל אבנים הוכתה ונשברה
אל תשאלו אותי איפה נסתרה
ציפור שירי השובבה האפורה.

הלא תדעו אחי כי עַל עַרְבוֹת בָּכוּת
אֲנִי תָּלִיתִי אֶלֶף כִּנוֹרוֹת
וציפורי שירי כולן, כולן ברחו
אל ארצות חמות ומוארות.

ואת המזמור "צמחי הביצה" היא פתחה כך:
בביצה אחת אחינו
אני ואתה יחדיו
שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ
בדברנו על המצב.

****

"עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי", ללחנו של מתי כספי, הוא אחד ממזמוריה החשובים ביותר של נעמי שמר. כך, לפחות היא ראתה אותו. כאשר הוציאה, סמוך למותה, את מבחר שיריה בספר "סימני דרך", היא בחרה לפתוח אותו בשיר זה ובדלה אותו משאר השירים בכך שפרסמה אותו בכתב ידה.

"עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" מתכתב בעיקר עם שיר השירים, ולכן אעמיק בו כשנגיע לשה"ש. בעיקרו, זהו שיר מחאה נגד משטרת המחשבות של הברנז'ה, הכופה על האמנים לכתוב שירי מחאה, כי "זה מה שהולך היום". היא מסרבת ומגיבה:
אני אשיר וארקוד,
עד צאת נשמתי
כי השמחה שלי
היא המחאה שלי.

השיר נפתח בציטוט מן המזמור שלנו:
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
ענדתי זר,
זר פרחי שדה,
עם קוץ אחד או שניים.

יצאה שמחתי
לחולל בחוצות,
ברגל יחפה
בתוך הצהרים.

****

אסיים בדברים של יגאל אלון, מתוך מאמרו "בכוח הזכות" (1969). אף שאין הוא מצטט את המזמור, הוא מיטיב להעביר את המסר:

כשם שיש מסתוריות מה בעצם תולדות העם, מסתורית שבעתיים היא זיקת העם אל אדמתו הנעדרת, אם ניתן לומר כן. כבר עמד על חיזיון זה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, שקבע, כי היהודים בגולה חיו לפי שני שעונים: שעון החוץ ושעון הפנים, שעון העולם ושעונם הם. בגופם – חיו לפי שעון החוץ והעולם; ברוחם – בחגיהם, בלוח השנה וכו', לפי שעון הפנים שלהם. בימינו ביטא רעיון זה, אם כי בצורה אחרת, ש"י עגנון, בנאומו בשטוקהולם, כשהוכתר בפרס נובל. ואלה דברי הסופר: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצנו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים".

ההיוולדות בגולה היא שהייתה בבחינת מקרה. המולדת האמתית והלא מקרית, היא ארץ ישראל. גם מי שאינו חש בדבר באינטנסיביות של עגנון, אי אפשר לו שלא לתהות על החיזיון המופלא של עם, שאדמתו ההיסטורית נשמטה מתחת רגליו, ואף על פי כן הצליח לשאתה עמו בכל דרכיו וגלגוליו ולקבוע בה את לבו.

כיצד ובכוח מה? איני סבור שיש לכך תשובה אחת, כשם שאיני חושב שניתן לבודד מרכיב זה או אחר ולהורות עליו באצבע: "זהו". אף על פי כן, אין ספק שלא מעט תרמה לכך "המולדת המיטלטלת של העם היהודי", הלא היא התורה. אם נבקש להוסיף ולגלגל במטבע זאת נוכל לומר, שאם התורה הייתה הצידה לדרך שנטלו עמם היהודים בצאתם לגלות, הרי נעשתה ברבות הימים לאחד הגשרים והחזקים ביותר, עליו שבו היהודים אל המולדת. אפשר שזהו המקרה היחיד בהיסטוריה, שגעגועים של עם אל ארצו האבודה, השיבו את האבדה לבעליה. אין אדם צריך להיות מאמין דווקא, כדי להכיר בזכויותיה של האמונה בשמירה על אחדות העם. גם אדם בלתי מאמין, אי אפשר לו שלא להעריך את עוצמת הדייק שהיא שמה סביב קיומו של העם המפוזר.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s