תהלים קכו: בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן

מזמור קכו הוא המנון. הוא המנון הגאולה. הוא המנון שיבת ציון.

חמישה עשר שירי מעלות בספר תהלים, אך מזמור קכו, המנון הגאולה, המנון הבשורה הציונית, הוא הוא שיר המעלות בה"א הידיעה.

כאשר אנו משתמשים היום בצירוף המילים "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", הכוונה היא לקושי להאמין בהתגשמותו של חלום. במקור, כוונת השיר אחרת – כאשר מתגשם החלום, בעת שיבת ציון, נתייחס למציאות הנוכחית (שבה נכתבים הדברים), של הגולה והשעבוד, כאל חלום חולף. אך אולי בעצם אין סתירה אמתית בין המשמעות המקורית לשימוש המקובל. אחרי גלות של אלפים שנה, אך טבעי הקושי להאמין בהתגשמות חלום הדורות.

התגובה הטבעית להתגשמות חלום שיבת ציון, חלום הגאולה, היא אושר רב.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.
… הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

הבית השני מתאר את רינת הקציר, אחרי הסבל הכרוך במאמץ העבודה החקלאית הקשה לאורך השנה, תוך אי ודאות מה תהיינה תוצאותיה. היהודי בגולה, המצפה לגאולה, כמוהו כחקלאי המצפה ליבול.

שׁוּבָה יְהוָה אֶת שְׁבִיתֵנוּ
כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה
בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה
נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע
בֹּא יָבֹא בְרִנָּה
נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

ברגע שהציונים עלו לארץ ישראל והחלו להגשים בגופם את חזון הגאולה, את חזון שיבת ציון, הבית הזה לא היה עוד מטאפורה, אלא תיאור מציאותי של חיים חקלאיים. הביטוי "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" הוצא מהקשרו המטאפורי, והיה לפשט – פשט של חינוך לערך העבודה, לעבודת האדמה, לחקלאות ולהתיישבות. על כל כיתה נתלתה הסיסמה הזאת, כסמל חינוכי של הטעם במאמץ ובסבל, שסופו יבול והצלחה.

מי שהיטיב לתאר את הסבל של החקלאי, של המאמץ מצד אחד ואי הוודאות מצד שני, הוא מאיר אריאל בשירו "באס בבלון".
כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת
ענן שחור גדול עולה במערב
אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת
לראות את עמלך נחרב.
כאן הוא מדבר על החקלאי הזורע כותנה ומייחל לגשם, אך לא פחות מכך לכך שהגשם לא יקדים ביום אחד ויחרב עונה שלמה.

****

מידי שבת וחג אנו שרים את "שיר המעלות" בפתח ברכת המזון. יושב היהודי בגולה הדוויה, ולאחר סעודת השבת שר את השיר המביא אותו למחוזות הגאולה, שבהם המציאות הקשה שמתוכה הוא שר את השיר, תיזכר כחלום רע.

היום, כשאנו, גאולי ישראל, שרים את המזמור, ניתן לכוונו לגאולה השלמה – להשלמת שיבת ציון וחזרת העם היהודי כולו למולדתו. להתקדמותה של מדינת ישראל לחברת מופת. ולהשלמת העולם ובעיקר המרחב שסביבנו עם שיבת ציון, שתביא לשלום אמת, ככתוב:
אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם
הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.
הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ.

ביום העצמאות, נהוג בציונות הדתית לשיר את מזמור קכו במנגינת "התקווה". נסו – המילים מתאימות ללחן. הם רואים במזמור הזה המנון. עם קום המדינה המזמור הזה היה אחת ההצעות להמנון הלאומי, הן מצד חוגי הציונות הדתיים, והן מצד אנשי רוח כש"י עגנון ויותר מעשור קודם להקמת המדינה, מצד המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

בשבת, כא בתמוז תשג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה". שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.
חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

יום גדול היה לנו".

ההמנון הלאומי הוא "התקווה", אך באירוע המיוחד הזה לא נפקד מקומו של "שיר המעלות", שהושר במנגינה ובקצב מארש.

****

הלחן המוכר לנו היום, של מזמור קכו, הוא של יוסל'ה רוזנבלט, בעיקר בזכות חידושו בידי חנן יובל, שהפך אותו לבן בית גם בציבור החילוני.

וכך כתב עליו חנן יובל בספרו "סידור אישי": "כילד שגדל בבית חילוני בפרדס חנה, נהגתי להקשיב לתוכנית משונה ברדיו שנקראה 'פרקי חזנות' כבקשתך' ושודרה בשבת בצהריים… אני זוכר את המיית מקלטי הרדיו מכל המרפסות ששידרו את התכנית הפופולרית הזאת במאה אחוז רייטינג. התרגשתי מכל מה ששמעתי שם, אבל בעיקר משיר המעלות של יוסל'ה רוזנבלט. לימים נודע לי שהשיר הזה היה בין המועמדים להיות ההמנון של מדינת ישראל ב-1948. באותם ימים, סוף שנות השישים, אפשר היה לשמוע את ג'ימי הנדריקס מנגן את ההמנון האמריקאי, ומאוחר יותר, בשנות השמונים, את בראיין מיי מלהקת קווין מביא ביצוע מדהים להמנון של בריטניה. פניתי לגרי אקשטיין וגייסתי כמה חברים, וביניהם בני אמדורסקי ז"ל בבס, טל אמיר בסופרן, ויאיר שרגאי באמצע, וכך יצא שיר המעלות, שהצליח מאוד. מתחת לחופה של בני, דור, בירך הרב יוחנן פריד על גאולות שונות: של הארץ, של העם וכו', ואז בירך אותי שגאלתי שיר מהערוגה האורתודוקסית לערוגה של כלל הציבור… את סיפורו של שיר המעלות סיפר לי אליהו הכהן, מורי ורבי וכהן גדול לענייני תרבות והיסטוריה ארץ ישראליים. מממנו למדתי שמדובר לא רק בשיר שנוהגים לשיר לפני ברכת המזון, אלא בשיר הציוני הראשון, שיר בן כשלושת אלפים שנה, אשר חזה את הציונות והקמת המדינה, וכזה שביטויים מתוכו הפכו להיות אבני דרך ומטבעות לשון (למשל, שני כרכים עבי כרס של הומור יהודי שנערכו על ידי ישראל דוידסון נקראו 'שְׂחוֹק פִּינוּ' וכנסי זמר רבים קבלו את הכותרת 'וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה'). אין הקלטות מתקופת בית המקדש, זה נכון, אבל השיר הזה הביא לידי ביטוי את הניסיון להתיישבות היהודית בארץ: 'בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים'. הרעיון הציוני נחלם: ' שׁוּבָה יְהוָה אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב'. לפני הסערה השמים נקיים, ללא ענן ולפתע – גשם זלעפות וכל האפיקים בנגב מתמלאים במים, שיטפון המדומה לעליה חופשית וגדולה, דימוי ארץ ישראלי".

מחקרו של אליהו הכהן על שיר המעלות, מעיד על המקום המרכזי שלו בתרבות של ראשית הציונות. הוא זומר בחנוכת ביתו של אהרון מרדכי פריימן, ממייסדי ראשון לציון וממייסדי "האורקסטרה", התזמורת המפורסמת של ראשון לציון, בסוכות תרמג (1882). כאשר הסופר והוגה הדעות הציוני יחיאל מיכל פינס חיבר את השיר "חושו אחים חושו", הוא העניק לו את שמו המקורי "שיר המעלות לבני ביל"ו בשובם ציונה", כי במעשה הציוני הוא ראה את הגשמת הנבואה של שיר המעלות. פינס השמיע את השיר לביל"ויים בביתו בירושלים, בשנת 1883, והם יצאו עמו לרחובות בשירה ובריקודים, הרי פיהם התמלא שחוק ולשונם רינה.

****

מזמור קכו היווה השראה למשוררים רבים בני ימינו, אך גם לחז"ל. הרעיון של הָיִינוּ כְּחֹלְמִים כפשוטו – שבעים שנות גלות בבל כשבעים שנות שינה, הסעיר את דמיונם. אפשר לישון שבעים שנה? מכאן נבעה האגדה על חוני המעגל.

סיפור שבעים שנות השינה של חוני המעגל אינו מופיע במשנה; הוא מופיע בתלמודים, אך הגרסאות של הירושלמי והבבלי שונות לחלוטין.

סיפור השינה של חוני בירושלמי, מופיע בתוך הסיפור המפורסם על חוני, מוריד הגשם. גם בתלמוד הירושלמי מופיע הסיפור בארמית, וכך תרגומו לעברית: "חוני המעגל היה סמוך לחורבן בית המקדש. יצא להר אל הפועלים. עד שהוא שם, ירד גשם. נכנס למערה אחת. לאחר שישב נתנמנם לו ועשה שקוע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה שנית. לסוף שבעים שנה נעור משנתו, יצא לו מן המערה וראה עולם מוחלף – מקום שהיה כרמים עושה זיתים, מקום שהיה זיתים עושה תבואה. שאל לו להעיר. אמר להם: 'מה קול מעולם?' אמרו לו: 'ואין אתה יודע מה קול בעולם?' אמר להם: 'לא'. אמרו לו: 'מי אתה?' אמר להם: 'חוני המעגל'. אמרו לו: 'שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה". נכנס והאירה וקרא על עצמו: 'בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' ".

על פי גרסה זו ישן חוני במשך 70 שנה, בכל תקופת גלות בבל. נחסכו ממנו אסון חורבן הבית ואסון הגלות והוא התעורר היישר לשיבת ציון. המדרש מתייחס כפשוטו לפסוק – לא "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" כביטוי להתפעלות מהנס הגדול של שיבת ציון, אלא כמי שישנו וחלמו. כמו גרסת הבבלי (להלן) גם גרסת הירושלמי עוסקת בשאלה האם וכיצד קיבלו את חוני בני הדור אליו התעורר. כאשר הוא מספר שהוא חוני, כלל לא נשאלת השאלה המתבקשת, איך יתכן שאתה עדיין חי, הן חלפו 70 שנה מאז הסתלקת. חוני הוא צדיק נערץ, מחולל נסים, ולכן הדבר אפשרי. מה שנדרש הוא להוכיח שאכן באיש זה מדובר. "נייר הלקמוס" שהציבור מציב לו, הוא היכולת להאיר את העזרה בהילתו – סגולה שחוני התברך בה. משעמד במבחן שהעמידו לו, קיבלוהו כמובן מאליו, כחוני המעגל.

בתלמוד הבבלי מופיע סיפור אחר לגמרי, שהמשותף לו לגרסת הירושלמי היא שבעים שנות שינה. להלן הסיפור בנוסחו העברי של הרב עדין שטיינזלץ: "והאם יש מי שישן שבעים שנים בחלום? יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות? – עד שבעים שנה. – פשוט לך שאתה חי שבעים שנה?! אמר לו אדם זה – אני, עולם מלא חרובים מצאתי. כפי ששתלו לי אבותיי, כך שותל אני גם כן לבניי. ישב, אכל פתו, באה לו שינה וישן. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה. כאשר קם ראה אדם, שמלקט מהם, מן החרובים. – אתה הוא ששתלת אותו? – בן בנו אני. – נמצא מכאן, שישנתי שבעים שנה. ראה את חמורו, שנולדו לה עדרים-עדרים של חמורים. הלך לביתו. אמר להם: בנו של חוני המעגל, האם הוא חי? – בנו איננו עוד, בן בנו ישנו. אמר להם: אני. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע את החכמים שאומרים: 'מאירות וברורות הלכותינו כְּבִשְׁנוֹת חוני המעגל'. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהייתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. זה שאמרו אנשים בפתגם מקובל: או חברה או מיתה".

במדרש זה, דמותו של חוני היא של אחד מחכמי הדור, שהיה פותר כל קושיה בבית המדרש, עד ששבעים שנה אחרי היעלמו עדיין היה מופת לחוכמה ולכישרון להתמודד עם קושיות קשות ולפתור אותן.

גרסת הירושלמי היא מדרש ל"הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", כסיפור על הירדמותו של חוני בתקופת הגלות. בגרסת הבבלי, הקשר ל"הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" הוא השתוקקותו של חוני לזכות ל-70 שנות חלום. מספר ר' יוחנן על חוני, שכל ימיו היה מצטער על פסוק זה. בלשון התלמוד, "היה מצטער על", פירושו – היה מצטער על שלא זכה לקיים את האמור. חוני תמה על משמעות הפסוק: האם יתכן שאנשים שחיו בזמן חורבן בית ראשון, חלמו 70 שנה וזכו לראות בשיבת ציון? ומכאן המדרש מספר כיצד גם חוני זכה לשינה בת 70 שנה.

המדרש מספר על פגישתו עם אדם הנוטע חרובים, ושומע מפיו שהעץ מניב כעבור 70 שנה. מנין לך שתחיה עוד 70 שנה? שאל, ונענה: כשם שאבותיי נטעו לי חרובים כך אני נוטע לצאצאיי. לאחר אותה פגישה נרדם חוני למשך 70 שנה. בקומו ראה שוב איש, הקוטף חרובים מאותו עץ. בשיחה עמו הבין שהוא נכדו של נוטע החרובים. מכאן הסיק, שזכה וקוים בו מה שנאמר באותו פסוק מתהילים, והוא ישן במשך 70 שנה.

בניגוד לגרסת הירושלמי, בה זכה חוני לאחר התעוררותו לכבוד והערצה, גרסת הבבלי מציגה דמות של גיבור טרגי, שלא מצא את מקומו בעולם אליו התעורר. בביתו לא הכירוהו ולא האמינו לו שהוא חוני. בבית המדרש זכה לשמוע איך כעבור 70 שנה עוד מכירים בגדולתו, אך כשהציג את עצמו, לא האמינו לו. במצב זה ביקש נפשו למות ומת.

מדרש זה עוסק במקומו של האדם בעולם ובאחריותו לדורות הבאים. אל לו להסתפק בכך שהוא מייצר לעצמו. הוא קיבל מן המוכן את טוב הארץ, כיוון שהדורות שקדמו לו פיתחו אותה, והוא אחראי להמשיך ולפתח את הארץ כדי לדאוג לדורות הבאים. חוני שומע על כך מאדם פשוט שפגש בדרך. נס השינה בת השבעים שנה, לה ייחל בשל אותו פסוק מתהילים, אפשר לו להיווכח הלכה למעשה בנכונות הדברים של נוטע העץ, כאשר פגש את נכדו קוטף את הפירות. בבית המדרש נוכח שכמו העצים והפירות, כך המסורת ולימוד התורה. הוא קיבל מסורת מאבותיו והעביר לדורות הבאים. כפי שזכה לראות את הנכד הקוטף מפרי העץ שנטע סבו, כך זכה לראות דור חדש של חכמים ממשיך ללמוד תורה ואף להיתלות בו כבאילן גדול.

עם זאת, כיוון שאותם חכמים היו שני דורות אחריו והוא לא יכול להשתייך לחוג שלהם, הוא לא מצא עוד טעם בחייו. פשט המדרש הוא שחלשה דעתו מן העלבון, שלא הוכר ולא קיבל את הכבוד המגיע לו, אולם הפתגם "או חברותא או מיתותא" מבהיר, לדעתי, שכוונת המדרש היא לכך שהוא לא מצא את מקומו בחברה ולכן, בבדידותו, ביקש את נפשו למות.

****

ב"שירי עיר היונה", האפוס הגדול של תקומת ישראל שכתב נתן אלתרמן, הוא הרבה לחזור לפסוקי מזמור קכו.

בשיר הפותח:
וְהָעֵת כְּמוֹ נִיר שֶׁבּוֹ
חָרְשׁוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּקְרָב
וְיִבְעָר הֶעָפָר עַד בּוֹא
יָבוֹא נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו.

החורשים, הולכים הלוך ובכה בשדה של הזמן – "זֹּרְעִים" בדמעתם את שדות הקרב. עד מתי? "עַד בּוֹא יָבוֹא נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו" – סוף הקרב, תום המלחמה, השלום. ומעניין שאלתרמן החסיר את המילה "בְּרִנָּה", אולי בשל המחיר הכבד של המערכה.

בשיר "סיפור מלילה" המתאר את ליל ההורדה של ספינת המעפילים "אורד וינגייט" חוזר אלתרמן לפסוק.
בַּלֵּיל נָטְרָה שָֹדֵהוּ הַנִּזְרַעַת
עַד בּוֹא תָּבוֹא נוֹשֵׂאת אֲלֻנְקוֹתָיו.

הלך תלך ובכה נושאת משך קרבות. בוא תבוא בדמעה נושאת אלונקות פצועיו וחלליו.

ובהמשך השיר:
הָרוּחַ עָט, מַכֶּה שִׁצְפּוֹ בַּמֶזַח,
עַל פְּנֵי הַקַּרְפִּיפִים אוֹמֵר שִׁירָה,
פּוֹלֵחַ אֶת הָעִיר הַנוֹשׂאֵת מֶשֶׁךְ
בִּצְעָהּ, רִכְבָּהּ, מְלַאכְתָּהּ וְסַחֲרָהּ, –
חֻלִּין, חֻלִּין פְּרוּצִים וְעַזֵּי מֶצַח
נוֹשְׂאִים דָּכְיָם, קָמִים לִטֹּל שְׂרָרָה.

את "נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע" של מזמורנו, החליף אלתרמן ב"נוֹשׂאֵת מֶשֶׁךְ בִּצְעָהּ". שיבת ציון של "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" הופכת ל"חֻלִּין, חֻלִּין פְּרוּצִים וְעַזֵּי מֶצַח".

וכך כותבת זיוה שמיר: "בשיר השישי של המחזור, 'סיפור מלילה', בתיאור הרוח העט מן הים ומכה במזח, 'פּוֹלֵחַ אֶת הָעִיר הַנוֹשׂאֵת מֶשֶׁךְ בִּצְעָהּ', לפנינו אוקסימורון תלוי תרבות שאינו נגלה אלה למי שאוזנו כרויה לצלילי הלוואי של המילים. 'מֶשֶׁךְ הַזָּרַע' הוא צירוף יחידאי במקרא, המציין את השק שחוגר הזורע על מתניו כדי לשאת בתוכו את הזרעים, וכאן – במהפך אלתרמני אופייני – הופכת העיר העשויה בטון ומלט, שהיא מעשה ידי אדם, לשדה שהוא מעשה ידי הבריאה, ו'מֶשֶׁךְ הַזָּרַע' הופך למֶשֶׁךְ הבצע, כינוי של שק הכסף, או צרור המטבעות של סוחרי העיר".

ושלונסקי, בשירות "זמר", כותב:
כִּי שָׁרוּי מֻתָּר הוּא לִי הַזֶמֶר
כִּי צִיוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.

שִׁיבַת צִיּוֹן היא חלום מתגשם. המשורר וחבריו הם חלוציה, מחולליה ונושאי שירתה. פיהם ימלא שחוק ולשונם רינה.

כך ראו עצמם חלוצי הקיבוצים. מזמור קכו הוכנס להגדות קיבוציות של פסח בכעשרים קיבוצים, מכל הזרמים, ובהם הזורע, גבעת ברנר, מעוז חיים, איילת השחר, דפנה, שריד, אלונים, תל יוסף וגברעם. ואילו הרב יואל בן נון, מסיים במזמור זה את סדר יום העצמאות שלו – שירת המזמור במנגינת "התקווה".

****

מזמור קכו היווה השראה לרבים ממזמוריה של נעמי שמר.

במזמור "פרנואיד":
אַחַר שָׁנִים שֶׁל פַּחַד שָׁוְא
חָזַר אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתָיו
אָמַר "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים"
אַךְ לֹא נִפְטַר מִסִּיוּטָיו.

במזמור "אחר קציר":
יָמִים רַבִּים הָיִיתִי כְּחוֹלֶמֶת
וְלֹא שָׁאַלְתִּי לִנְתִיבוֹת עוֹלָם
עַכְשָׁיו אֲנִי כְּאִילוּ מְשַׁלֶּמֶת
עַל אֹשֶׁר זֶה שֶׁכָּכָה נֶעֱלַם.

במזמור "הכלייזמרים מצפת":
בִּצְפַת
הִנֵּה עוֹלֶה הַשַּׁחַר
כָּל הַשָׁבוּעַ חַג
כָּל הַלֵּילוֹת יָמִים
נִצְחַק
עִם קְלָרִינֵט בְּיַחַד
עִם כְּלֵיזְמֵרִים מִצְפַת
הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

ובמזמור "מה שלומך אחות":
יֵשׁ דָּבָר אֶחָד שֶׁכְּבָר
יָדוּעַ לִי עַל פֶּה
מַה שֶׁלֹא נוֹלַד בְּדֶמַע
לֹא שָׁוֶה הַרְבֵּה
מַה שֶׁלֹא נוֹלַד בְּדֶמַע
הוּא לֹא יִקָּצֵר בְּזֶמֶר
וְלֹא יָבִיא מַרְפֵּא.

* 929

מחשבה אחת על “תהלים קכו: בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s