צרור הערות 13.8.17

* בית ספר לדמגוגיה – מופע האימים של נתניהו ילמד עוד שנים רבות כהתגלמות הדמגוגיה.

* למה אינו תובע? – כאשר יגאל סרנה בדה מלבו סיפור מפוברק, על כך ששרה נתניהו זרקה את ראש הממשלה מהרכב ועצרה את שיירתו, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. למה נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד העיתונאים שביצעו תחקירים עיתונאיים על פרשות חמורות לאין ערוך שבהן נתניהו מעורב? התשובה ברורה.

(אבהיר ואומר, שאיני סבור שראש ממשלה צריך להתעסק בתביעות דיבה. ממש לא. אבל אם הוא בחר להגיש תביעת דיבה נגד עיתונאי בעקבות פוסט זניח בפייסבוק, ובמקביל אין הוא תובע עיתונאים על כתבות בצפיית שיא בתחנות הארציות הנצפות ביותר, זה אומר דרשני).

* הצעה מושחתת – לפני למעלה משלושים שנה השתתפתי בסדנה לחשיבה אסטרטגית בהנחיית חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור. סדנה זו השפיעה עליי מאוד, בעקבותיה קראתי את מרבית ספריו ומאמריו וגם כאשר לא הסכמתי אותו, הדבר לא פגע בהערכתי אליו ולדברים שהוא כותב. תמיד היה לי ברור שהשקפותיו, השונות משלי, נובעות מאמונה יוקדת בציונות, ובכך שמה שהוא מציע טוב למדינת ישראל ולעם היהודי (בכוונה אני מדגיש את העם היהודי, כיוון שזה גם הדגש שלו).

ביום רביעי קראתי מאמר שלו ב"הארץ" שממש החריד אותי. ממש איום ונורא. מאמר שהתביישתי לקרוא, ואיני מבין איך הוא לא התבייש לכתוב אותו.

מאמר שבו הוא הציע, למעשה, לנתניהו "איתרוג" וחנינה ציבורית מראש על כל עבירה, אם ישנה את מדיניותו ויאמץ את המדיניות שבה דוגל פרופ' דרור. יש לציין, שמספריו של דרור למדתי רבות על הסכנה האסטרטגית הלאומית בשחיתות, ואילו כאן, הוא מוותר מראש על כל מאבק נגד שחיתות, בתמורה לאימוץ דעתו הפוליטית.

"בהסתמך על ההנחה ההיפותטית בשלב זה — שכן המתפרסם בתקשורת לא מאפשר הסקת מסקנות אמינות — שראש הממשלה אכן יועמד לדין ועלול להיות מורשע בעבירות של ממש, אני ממליץ לבנימין נתניהו להתעלות ולעשות מעשה היסטורי, שלעומתו חטאים אישיים בטלים בשישים. עליו להציע תכנית לשלום אזורי, הכולל הקמת מדינה פלסטינית ופתיחת שגרירות ישראלית בריאד. לצורך זה עליו לפרק את הקואליציה הכושלת הנוכחית ולהקים ממשלה שהרכבה תומך ביוזמה המדינית… בין שיש ממש בחשדות ובין שלא, משיקולים של טובת המדינה, כבודו האישי ומקומו בהיסטוריה — על נתניהו 'לגאול את עצמו' על ידי העלאת יוזמת שלום אמינה, שתפתיע את תומכיו, מתנגדיו והעולם כולו… לכן המלצתי הלא־שגרתית ראויה מבחינה מוסרית, ריאל־פוליטית ואישית כאחד, ויש בה גם משום 'כפרה' על עבירות אישיות שאין בהן משום דיני נפשות — אם אכן נעשו".

לא אחת כתבתי את דעתי, ששחיתות אינה בהכרח עבירה פלילית. יש גם שחיתות מוסרית. אני בטוח שאין כל עבירה פלילית במאמר של פרופ' דרור, אך זהו מאמר מושחת, שמציע הצעה מושחתת. אין שום הבדל בין דרור, לבין מי שמוכן להתעלם מכל חשד בנתניהו, כיוון שהוא תומך בדרכו המדינית. זהו מדרון חלקלק, שעלול להצדיק טפילת חשדות שווא כנגד ראש ממשלה מצד מתנגדים פוליטיים. זו טענה שמחזקת ומצדיקה את טענת ה"פוטש" כביכול, שמציגים חסידי נתניהו. ממש בושה.

אבל לזכותו של פרופ' דרור ייאמר, שהוא שומר על חוש הומור, בהגדירו את הצעתו המושחתת כ"ראויה מבחינה מוסרית".

* אומץ ויושרה – למרבה הצער, צריך היום הרבה אומץ כדי לומר את המובן מאליו. כל הכבוד לישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע והעיתון "נקודה", על היושרה והאומץ במאמרו "דין נתניהו כדין אולמרט". מתוך המאמר: " 'כראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות', הטיח בנימין נתניהו באהוד אולמרט, 'אין לך מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים גורליים למדינת ישראל'. אף שאמר זאת כיריב פוליטי, קריאתו, ברמה העקרונית, שיקפה מערכת נורמטיבית רצויה, ואף הציבה אבן דרך מוסרית: כך צריך לנהוג ראש ממשלה שנחשד ונחקר — ובכמה פרשיות — בעת ובעונה אחת. עתה הגיעה שעתו של נתניהו להיות נאה מקיים".

כצפוי, כבר קראתי תגובות של חסידיו השוטים ומעריציו העיוורים של נתניהו, שישראל הראל הוא פוסט ציוני שכותב ב"הארץ", כלומר סססססססססססססססססססססססססססססססמולן בוגד.

איך האיש הזה, נתניהו, הצליח לגרום להמונים למכור את נשמתם?

* מושחתים נמאסתם – במרץ 1990 הוביל שמעון פרס, יחד עם רמון וביילין, את "התרגיל המסריח" (כהגדרת רבין). בעוד הוא מכהן כממלא מקום ראש הממשלה, הוא ניסה לבנות ממשלה חלופית עם ש"ס ויהדות התורה אותן קנה בהבטחות מפליגות ובנוסף לכך קנה ח"כים עריקים מן הליכוד. כשהייתה לו, לכאורה, קואליציה ביד, הוא בדה משבר על רקע מדיני, כביכול, והפיל את הממשלה. כזכור, הרב ש"ך הבריז לו וסיכל את המזימה.

האירוע הזה עורר תחושה מוצדקת של קבס בציבור הישראלי מן המערכת הפוליטית כולה. קמו התנועה לשינוי שיטת הממשל, שאכן הצליחה להעביר את יוזמת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, והתנועה לאיכות השלטון, הפועלת עד היום. בהפגנות של התנועות הללו, הושמעה לראשונה הסיסמה: "מושחתים נמאסתם!" הסיסמה הזאת הופנתה בראש ובראשונה כלפי השותפים לתרגיל, אך הייתה בה הכללה כלפי המערכת הפוליטית כולה.

יש לציין, שהסיסמה "מושחתים נמאסתם" כלל לא התייחסה לשחיתות במובן הפלילי או לשחיתות אישית, אלא להתנהלות פוליטית מושחתת, לא אתית.

שנתיים לאחר מכן, ב-1992, ניצח רבין את פרס בפריימריז על הנהגת מפלגת העבודה. בנוסף לכך, מפלגות הימין – "התחיה" ו"מולדת" הפילו את ממשלת שמיר, שהייתה בעיניהם מתונה מידי. הבחירות הוקדמו.

האווירה הציבורית הייתה של מיאוס מן הפוליטיקה. היה מיאוס מן המלחמות האישיות בצמרת הליכוד, בין מחנה שמיר-ארנס, מחנה דוד לוי ומחנה שרון. היה מיאוס מן העובדה ששר הפנים בממשלה, אריה דרעי, חשוד בעבירות פליליות ומצוי בחקירות על חשדות חמורים. והיו מקרים של שחיתות וסיאוב במערכות שונות, כמו חברות ממשלתיות ועוד. התחושות התנקזו לאווירה ציבורית גד השלטון, בעוד יצחק רבין שהפיל את פרס, נתפס כפוליטיקאי נקי, מסוג אחר. הסיסמה "מושחתים נמאסתם!" דבקה בממשלה, והייתה אחד הגורמים לעליית מפלגת העבודה לשלטון (אם כי לדעתי, הגורם העיקרי היה האינתיפאדה).

יש לציין – גם באותם ימים, לא דבק רבב ביצחק שמיר. הוא מעולם לא הוזמן לחקירה בנושא כלשהו. מעולם לא היה תחקיר עיתונאי שמצא בו רבב כלשהו. ולא היה איש במערכת הפוליטית, לא ב"סמול", לא ב"התקשורת" שפקפק ביושרו, בהגינותו ובניקיון כפיו של שמיר. לא רדיפת בצע, לא "נהנתנות", לא "מתנות", לא "זוטי דברים" ולא "חמגשיות".

ההיתלות של נתניהו ב"מושחתים נמאסתם" של בחירות 1992 בהקשר שלו, בניסיון להיתלות באילן גבוה (מבחינה מוסרית, כמובן, לא פיזית…), ולהציג מצג שווא של גזירה שווה בין המקרים, היא דמגוגיה לשמה.

אגב, אם יש מערכת בחירות שהשחיתות היוותה בה גורם מכריע באמת, הייתה זו מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, 1977, בחירות המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון.

* בגנות הטיח – שמחתי מאוד לקרוא על היוזמה של מפלגת העבודה לקבוע יום הנצחה לאומי לברל כצנלסון. זו יוזמה ברוכה. אולם לפני שמפלגת העבודה מציעה אותה, מוטב שמפלגה לו תאמץ את דרכו של כצנלסון – דרכו הציונית, גישתו לארץ ישראל, להתיישבות. יו"ר סיעת העבודה מרב מיכאלי דיווחה ב"ידיעות אחרונות" על היוזמה, ואני מקווה שיורשה לי להטיל ספק בשאלה האם היא קראה פעם מכתביו הציוניים של כצנלסון. כיוון שאני מעריך אותה כפוליטיקאית בעלת יושרה, איני מעלה על דעתי שאילו היא הכירה את משנתו, היא הייתה רואה עצמה כממשיכת דרכו. הרי את כתביו היא הייתה מגדירה כ"משיחיות ימנית קיצונית" וכמובן כ"הדתה".

נדהמתי לקרוא בהזמנה לאזכרה לברל כצנלסון שבין הדוברים בה תהיה ליאת שלזינגר, מנכ"לית ארגון "מולד". האם באמת הארגון הזה פועל להגשמת דרכו הציונית של ברל כצנלסון?

הרי על מי בדיוק אמר ברל: "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על הייסורים, לא מירוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל".

ומה האידיאל שהציב ברל מול אותם אנשים, באותו מאמר, "עדות לדור"? "… דור המצור והביצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. כאשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל-חי, תלים חיים".

עם יד על הלב, מרב מיכאלי. בכנות, ליאת שלזינגר: איזו משתי הפסקאות שציטטתי מייצגת את דרככם?

כבר ב-1936, במאמר לגיליון האחד במאי של "דבר", התייחס ברל כצנלסון לארגוני ה"שמאל" הרדיקלי: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?…

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו… עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי… יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית… אל דומי למצפוננו".

ראוי ברל כצנלסון גם ראוי ליום הנצחה לאומי. הוא ראוי יותר לכך שהתנועה שאותה ייסד תמשיך את דרכו.

* נמאס להן מהשקט? – בסרטון שנשלח אליי, עמדו חברות תנועת "נשים עושות שלום" עם כרזה: "לא למלחמת לבנון השלישית". לפחות חלקן תושבות הצפון. אני מבין שנמאס להן ממלחמות. בצדק. רק כדאי לזכור, שבזכות מלחמת לבנון השניה, הן נהנות מ-11 שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות טרור וגבול מדמם. השקט הזה ימשך כל עוד ההרתעה שנוצרה במלחמת לבנון השניה תימשך. הפגנות וכרזות מסוג זה, המקרינות חולשה, פוגעות בהרתעה. אם זאת תהיה הרוח שהציבור הישראלי יפגין, יתחדש הטרור מלבנון.

* פרס ניחומים – איראן הרחיקה לצמיתות ממגרשי הכדורגל שני שחקנים איראנים, ששיחקו עם קבוצתם היוונית נגד "הקבוצה הציונית מכבי תל-אביב". כנראה שבכל זאת מגיע לרוג'ר ווטרס קצת נחת, אחרי המכה הקשה שחטף הקיץ – הרכבת האווירית של מיטב אמני תבל לישראל. ווטרס מתאים לאייאתולות והם לו, וגם למעריציו הישראלים, כדוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר (שעל שכמותם כתב ברל כצנלסון את הטקסט שציטטתי לעיל).

* דע את האויב – על רקע ההתעללות האכזרית והנמשכת של הפלשתינאים במשפחות גולדין ושאול, להלן סיפור המעיד על רמתו המוסרית של האויב הערבי. המקרה מופיע בספרו המצוין של פרופ' יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה" (בעמוד 370). בפשיטה מצרית על מעוז כד בסיני, ב-23 ביוני 1969, נשארו גופותיהם של שלושה חיילים מצרים בתוך שדה מוקשים. המצרים לא אפשרו לחלץ אותן ופתחו באש על קצין הקישור ועל אנשי האו"ם, ההנדסה והרבנות הצבאית שניסו להתקרב אליהן, ואחר כך הודיעו שאינם מעוניינים בגופות. כעבור שבועיים התלוננו לאו"ם שישראל מונעת את חילוץ הגופות והחזרתן. האו"ם פנה לישראל וב-17 ביולי, 20 יום אחרי שנהרגו החיילים, נעשה ניסיון חילוץ נוסף שהופרע גם הוא על ידי המצרים ובוטל.

* הברירה המוסרית – סכנת העימות הגרעיני, חלילה, בין ארה"ב לצפון קוריאה, מזרה אימה בעולם כולו. כל זה לא היה קורה, אילו השכיל העולם החופשי לסכל מראש את התגרענותה של צפון קוריאה.

זה הלקח כלפי איראן. איראן, כמו צפון קוריאה, היא מדינה מטורפת (וזו הגדרה מקובלת במדע המדינה). נשק גרעיני בידי מדינה כזאת, הוא סכנה מוחשית לשלום העולם. בטרם איראן תהווה איום ברמה הצפון קוריאנית, על העולם, ובראש ובראשונה על ארה"ב, להתעשת ולהשמיד את תכנית הגרעין האיראני. ואם העולם לא יעשה זאת, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לעשות כן בעצמה.

* צמרמורת – המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, המיטה על האנושות את אחד האסונות הכבדים בתולדותיה. המשטר הסובייטי רצח מיליונים מתושבי בריה"מ, והטיל טרור נורא וסבל בל ישוער על עשרות מיליונים נוספים. בנוסף לכך היה זה משטר אנטישמי, שרדף את היהודים (גם בתקופות המתונות והלא רצחניות שלו), העליל עליהם עלילות דם, אסר כל ביטוי לזהות היהודית ותמך באויבי ישראל.

התכנית (המצוינת בדרך כלל) "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בגל"צ, ערכה אירוע מיוחד לציון מאה שנים למהפכה, במועדון התיאטרון ביפו. כיוון שהמהפכה היא על פי כל קנה מידה אירוע היסטורי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, עצם קיומו של אירוע כזה הגיוני. אלא שהאירוע הזה היה חגיגה. מעין חגיגת יומולדת למהפכה. נכון, נשמעה גם ביקורת רפה, אך הסה"כ היה הערצה למהפכה הנוראה הזאת.

אפשר להבין התרפקות רומנטית על הרעיונות הנשגבים שבשמם דיברו המהפכנים, אך מה הקשר בין הרעיונות הללו לבין מה שקרה בפועל?

בתום האירוע אמר סבאג ש"כמובן אנחנו נגד כל דיקטטורה, גם דיקטטורה של הפרולטריון וגם דיקטטורה על הפרולטריון" אבל הוסיף שהגישה שלו היא "תוכו אכל, קליפתו זרק". באמת? רצח מיליונים ואמלול עם שלם זאת "קליפה"?! לא. זה התוך.

בתום התכנית ועד החדשות, הושמעו כמה שירים מן האולפן. הקריינית אמרה, "ונשמיע עכשיו עוד שיר ברוח התכנית", והשמיעה את ארכדי דוכין בשירו של ולדימיר ויסוצקי "צמרמורת". את זה דווקא אהבתי. ויסוצקי היה ממתנגדי המשטר הסובייטי החריפים, שוחר חופש ולוחם חרות אמתי. מעניין אם הבחירה בשיר הזה דווקא, "ברוח התכנית", נעשתה מתוך בורות של העורך המוסיקלי, או מתוך אירוניה.

          * ביד הלשון

ניר דוד (תל עמל) – ניר דוד ותל עמל הם שני שמות של אותו יישוב. מדובר בקיבוץ בעמק המעיינות (לשעבר עמק בית שאן), ראשון יישובי חומה ומגדל, שעלה לקרקע ב-1936.

למה יש ליישוב שני שמות? החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה של קינת דוד. אני מכיר גרסה, על פיה את השם הציע נתן אלתרמן, שאחותו לאה הייתה אחת החלוצות.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי, אולי גם בזכות המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן
וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.
תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,
בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.
הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר
עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת
לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"
וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל
תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!
בְּמָטָר וּבְטַל
בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל
בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל
בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל
תֵּל-עָמָל!

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. והשיר בכלל נושא שם שאינו שם היישוב…

כך היה כארבעה עשורים ומחצה. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה ללב הזהות שלהם, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל עמל).

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s