תהלים קיט: הפסוקים של אמא שלי

על תהלים קיט שמעתי, לראשונה, לא מהמורה שלי לתנ"ך, אלא מהמורה שלי לחינוך גופני. או ליתר דיוק, "המורה להתעמלות", כפי שנהגנו לומר באותם ימים רחוקים. חיים כספי, המורה המיתולוגי להתעמלות וסגן המנהלת, בבית הספר תל-גנים בר"ג שבו למדתי; דווקא ממנו למדתי על תהלים קיט.

להעתיק את תהלים קיט – זה היה העונש האולטימטיבי שלו. ולמהדרין – להעתיק את קיט בצבעים; כל מילה בצבע אחר.

אגב, לא זכור לי אפילו פעם אחת שהעונש הזה הוטל על מישהו. זה היה מעין איום סרק, ברוח הומוריסטית, של מורה שהייתה לו אוטוריטה טבעית, והמשמעת בשיעוריו נשמרה יותר מאשר בכל שיעור אחר, וברוח טובה.

אבל ממנו למדתי שהפרק הארוך ביותר בתנ"ך הוא תהלים קיט. ובזכותו פתחתי את התנ"ך כדי לראות את המפלצת. ואז גם שמתי לב, ששני פרקים קודם לכן, תהלים קיז, הוא הפרק הקצר ביותר בתנ"ך, שני פסוקונים קטנים.

איפה השוויון?

****

עם תהלים קיט אני נפגש בעיקר בבתי קברות.
באזכרות, נהוג לקרוא פסוקים בשמו של הנפטר, ולהוסיף להם את פסוקי האותיות נשמה. כל הפסוקים הללו הם מתהלים קיט.

וכך, יש אותיות, שפסוקיהן שגורים על פי; הפסוקים עם אותיות שמותיהם של יקיריי, שאני פוקד את קברם מדי שנה בשנה.

כאלו הן אותיות השם רחל, שמה של אמי, שבעוד שבועות אחדים נעלה לקברה לאזכרה השנתית, בפעם ה-29, ונקרא את אותיות שמה.

רְאֵה עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי
כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
רִיבָה רִיבִי וּגְאָלֵנִי
לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי.
רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה
כִּי חֻקֶּיךָ לֹא דָרָשׁוּ.
רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהוָה
כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי.
רַבִּים רֹדְפַי וְצָרָי
מֵעֵדְו‍ֹתֶיךָ לֹא נָטִיתִי.
רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה
אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ.
רְאֵה כִּי פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי
יְהוָה כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי.
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת
וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ.

חֶלְקִי יְהוָה אָמַרְתִּי
לִשְׁמֹר דְּבָרֶיךָ.
חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל לֵב
חָנֵּנִי כְּאִמְרָתֶךָ.
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי
וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ.
חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי
לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתֶיךָ.
חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי
תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי.
חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ
עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ
וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ.
חַסְדְּךָ יְהוָה מָלְאָה הָאָרֶץ
חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי.

לְעוֹלָם יְהוָה
דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.
לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ
כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד.
לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם
כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ.
לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי
אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ
כִּי בָם חִיִּיתָנִי.
לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי
כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.
לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי
עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן.
לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ
רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד.

אלה הם הפסוקים של אמא שלי. והם יקרים לי וחשובים לי מאוד.

****

מזמור קיט, הפרק הארוך בתנ"ך, מורכב מ-176 פסוקים.
הפסוקים מסודרים על פי הא"ב, 8 פסוקים לכל אות.
כל פסוק הוא מכתם בפני עצמו, אך כל הפסוקים מכוונים למסר אחד: אהבת התורה, אהבת המצוות, אהבת האל.
המשורר מבקש מן האלוהים ללמד אותו את דרכיו, ומספר לו עד כמה חשוב לו לדעת ללכת בדרכו, וכמה הוא אוהב את לימוד התורה.

אני אוהב את האמירות של המשורר על התורה כשעשוע. למשל, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי,
אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי". אני קורא את המילה שעשוע כפשוטה. לימוד התורה אינו חייב להיות בכובד ראש, שסופו תורה של חומרות. ראוי הלימוד להביא לידי תענוג, וזאת כאשר אנו משתעשעים בו, כלומר לומדים את התורה בראש פתוח, מחוץ לקופסה, מחפשים כיצד לקבל ממנה השראה, לא בדבקות בפסוקים כפשוטם, אלא מתוך פרשנות ומדרש יצירתיים.

תקצר היריעה לעסוק ב-176 פסוקים, ולכן בחרתי שלושה פסוקים ובהם אעסוק במאמר זה.

****

בפסוק ג נאמר:
אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה
בִּדְרָכָיו הָלָכוּ.

על מי מדובר? על האנשים המוזכרים בפס' א:
אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ
הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה.

הפסוקים הבאים, מרחיבים את המושג תְמִימֵי דָרֶךְ. ונשאלת השאלה – אם הם תְמִימֵי דָרֶךְ, מדוע יש לציין את המובן מאליו – לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה? הרי ברור שאילו הם פָּעֲלוּ עַוְלָה, אין הם תְמִימֵי דָרֶךְ. ברוך שאם הם פָּעֲלוּ עַוְלָה, אי אפשר לומר עליהם שבִּדְרָכָיו הָלָכוּ.

כנראה שהמשורר, שכתב את הפיוט החינוכי הזה, הכיר כבר אז את התופעה, או ראה אותה בעיניים נבואיות – אנשים שכביכול הולכים בדרכי האל, אפילו כמנהיגי ציבור – פוליטיים ורוחניים, ובמקביל פועלים עוולה. ויש להם קהלי חסידים ותומכים, על אף העוולות; הרי הם "הולכים בדרכו", כביכול.

הם יכולים להיות רבנים, אפילו רבנים ראשיים, מנהיגי חצרות, מכשירי רנטגן למיניהם ומנהיגי מפלגות דתיות, שאוטומטית הם "זכאים".

הפסוק מנסה לחסן אותנו מפני התופעה, ולהזהיר אותנו – מי שפועל עוולה, אינו הולך בדרך ה' ואינו תמים דרך.

****

בפסוק צט נאמר:
מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי.
מה משמעות הביטוי?

אנו משתמשים בו כביטוי של ענווה, שבו בעל הידע מסביר שאת הידע, ההשכלה שלו הוא משיג מכל אדם, מכל מקור. כולם הם מלמדיי, ומכולם למדתי ואני למד.

אלא שהמשמעות של מקור הביטוי אחרת לגמרי, הפוכה. כדי להבין את משמעותו, יש לקרוא אותו בהקשרו המלא, לצד מקבילותיו.
מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ
כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ
כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי.
מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי
כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי.
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן
כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.

המשורר אומר לאלוהים עד כמה הוא אוהב את תורתו, שכל היום שגורה על פיו. כתוצאה מדבקותו בתורה, יש לו יתרונות רבים על סביבתו. המצוות מביאות לידי כך שהוא חכם יותר מאויביו – "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ". כיוון שהוא שומר על המצוות הוא נבון יותר מזקנים, כלומר מחכמים "מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן". האות מ"ם היא מ' היתרון. כך גם בביטוי שלנו: כיוון שעדותיך שיחה לי – "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי", כלומר הידע וההשכלה שלי גדולים יותר משל כל מוריי ומלמדיי.

ניתן לראות בדברים גאווה ואולי אף יוהרה, אך אין המשורר גאה בכישרונותיו, אלא בתוצאות דבקותו בתורה, שבזכותה הוא משכיל יותר ממלמדיו.

ממתי הביטוי התהפך והפך לביטוי של ענווה? כבר בתקופת חז"ל. משנה, מסכת אבות, פרק ד' משנה א': "בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי
כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי' ". החכם אינו בעל הידע הרב, אלא מי שלעולם אינו מסתפק בידע שלו, והוא ער לכל הנעשה סביבו, ולכל אדם הנקרה בדרכו, ותמיד הוא נכון ופתוח ללמוד מכל אדם. כל אדם, גם הפשוט והקטן, יכול להיות המורה שלו.

ביטוי נוסף שמקובל להשתמש בו, בעיקר בנאומים של מורים במסיבות סוף שנה, הוא: "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי, ומתלמידיי יותר מכולם". ומאיפה בא הפסוק הזה? אין פסוק כזה, אלא זו הלחמה של "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי" עם אמירתו של ר' חנינא: "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי – יותר מרבותיי ומתלמידיי – יותר מכולן" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, ז' ע"א).

****

בפסוק קכו נאמר:
עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה
הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.

במסתו "הלכה ואגדה", שהתפרסמה בדיוק לפני מאה שנה, בקיץ תרעז, דיבר ביאליק בשבח ההלכה, מתוך פולמוס עם משכילי התקופה, שראו בה אוסף של דקדוקי חוקים לא רלוונטיים ועבשים, לעומת האגדה, שהיא יצירה ספרותית נשגבת. ביאליק – דווקא הוא, שאך שנים אחדות קודם לכן ערך את ספר האגדה, שהיה בביתו של כל יודע עברית וחובב ספר, שני רק לתנ"ך; דווקא הוא טען שאין משמעות לאגדה ללא ההלכה. ההלכה היא זו הפורטת את הרעיונות הנשגבים של האגדה לחיי המעשה, ובכך היא מגשימה אותם. ביאליק לא קרא במאמרו לחזור לשולחן ערוך, אלא להפוך את האידאה הציונית להלכה, הלכה למעשה, הלכה להגשמה בפועל בעליה, בהתיישבות, בחיי היום יום של היהודי, של הציוני.

במאמרו, העלה ביאליק על נס את גדולי ההלכה, והציג כיצד בהכרעותיהם הם קיימו את עם ישראל. בין הדוגמאות, הוא כתב:
"בית מדרשם של רבי יהודה הנשיא ותלמידיו הולך וסוער; הידיים מלאות עבודה: מכנסים הלכות, מבררים שמועות, גובים 'עדויות', מסדרים, מגיהים, רושמים – הם מעלים על ספר את התורה שבעל פה! יודעים הם ש'מהפכה' הם עושים במסורת ישראל – דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם – אבל 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ'; הלבבות מתמעטים, הפיזור מתרבה והשכחה מתגברת; צריכים להציל מה שאפשר".

על מה מדבר ביאליק?
רבי יהודה הנשיא, או בכינוייו "רבי" ו"רבנו הקדוש", נשיא הסנהדרין, דור חמישי לתנאים, היה עורך המשנה. הוא קיבץ סביבו את כל חכמי דורו, ובהנהגתו והובלתו הם קיבצו את כל מסורות ההלכה שעברו על פה מאב לבן, מדור לדור, בררו אותן, ניסחו אותן וקבעו אותן במשנה.

עצם המעשה הזה, העלאת התורה שבעל פה על כתב, הייתה הפרה חמורה של ההלכה, של המסורת. הרי על פי המסורת, משה קיבל בהר סיני את התורה שבכתב ואת התורה שבע"פ, ואת התורה שבע"פ יש להעביר מאב לבנו ואסור לכתוב אותה.

חז"ל היו מהפכנים. הרפורמים הם שמרנים לידם. המהפכות שהם חוללו היו אדירות, שנויות במחלוקת, והתאפשרו בזכות האוטוריטה של גדולי הדור, שאחד הבולטים שבהם היה רבי יהודה הנשיא.

הוא וחבריו הבינו, שכל התורה שבע"פ תאבד אם היא לא תכתב. אם כך יקרה, חלילה, מה הועילו חכמים בדבקותם באיסור? היכולת לשמר את היהדות, מותנית בהפרה מודעת של ההלכה. ההלכה נועדה לשרת מטרות מסוימות, ואם אין היא משרתת אותן, מן הראוי להפר אותה, כי אין להעדיף את המכשיר על המטרה שהוא נועד לשרתהּ.

המהפכן הגדול רבי יהודה הנשיא קבע את נוסח המשנה הסופי והעלה אותה על הכתב. חז"ל הסבירו שצעד זה נעשה מפני צורך השעה, "שלא תשתכח תורה מישראל" כעת כשגובר קושי השעבוד והגלות. הם הסבירו, שהפסוק שעמד לנגד עיני רבי יהודה הנשיא היה, "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה, הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ": יש להפר את איסור כתיבת התורה, מפני שזו "עֵת לַעֲשׂוֹת" לצורך התורה עצמה. או במלים אחרות, "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה".

אלמלא נכתבה המשנה, לא היה התלמוד – הירושלמי והבבלי, לא הייתה כל מסורת חז"ל, לא הייתה מתפתחת תרבות ישראל, לא הייתה מתקיימת היהדות. ואלמלא התקיימה היהדות, לא היה מתקיים עם ישראל.

ללמדך, שדווקא המהפכה החז"לית, ששברה את המסורת כדי להתאימה למציאות המתפתחת והמשתנה, להבדיל מן הדרך הקראית שדבקה במסורת המקראית, היא שהבטיחה את קיומו של העם היהודי.

מעשה אבות, סימן לבנים. הקראים של השולחן ערוך מנוונים את היהדות, ודווקא מי שמפתחים את היהדות, משנים אותה, מתאימים אותה, עורכים בה רפורמות, הם ההולכים בדרך חז"ל, הדרך של הבטחת קיומה של היהדות וקיומו של עם ישראל לדורות, ברוח "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה, הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s