תהלים קיח: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה

לפני שנים אחדות, הקדשנו את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה במתנ"ס הגולן לתפילות, שירים ומכתבים שכתבו יהודים בשואה. איני זוכר אם היה זה נושא ארצי, או נושא שאנו בחרנו. היו אלה טקסטים שנכתבו בשאול תחתית, בשפל הנורא ביותר; שהשכל האנושי אפילו אינו מסוגל לתאר.

בטקסטים שקראנו, נשמעה זעקה לעזרה, של אנשים כמעט נואשים, שעדין נותר בהם זיק של תקווה, ניצוץ של אמונה, שבו הם ניסו בכל כוחם להיאחז.

הכותרת של הטקס, נלקחה מתוך מזמור קיח:
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ
עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ.

מכאן ניתן לגשת לשאלות כמו איפה היה אלוהים בשואה, או לשאלה האם יש בכלל אלוהים. השואה גרמה למשבר אמונה אצל רבים, אולם גם חיזקה את האמונה אצל אחרים. והרי האמונה אינה עניין רציונלי.

אך אני מבחין בין התפילה, לבין שאלת קיומו של האלוהים. אם אלוהים קיים ואם לאו – הוא אינו זקוק לתפילה. מי שזקוק לתפילה הוא האדם. השאלה למי אתה מתפלל הרבה פחות חשובה, מעצם היכולת של אדם לבטא עצמו בתפילה; כך אדם, כך קהילה, כך עם.

אך במישור הלאומי, הייתי בוחר פסוק אחר מן המזמור, למסר של תקומת עם ישראל על אף השואה ומתוך השואה:
לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה.

לא די בהצהרה: "לֹא אָמוּת", אלא מצטרפת אליה הבחירה בחיים בעלי משמעות, חיים חדשים עם אופק אופטימי; כִּי אֶחְיֶה.

****

שמה של המושבה רֹאשׁ פִּנָּה, לקוח ממזמור קיח בתהלים:
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים
הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
המשורר נכנס לבית המקדש, כדי לפרסם ברבים כיצד נושע ממצוקה גדולה ולהלל את האלוהים. ובין השאר הוא מסביר, שאבן שאותה מאסו הבונים, שלא נראתה להם טובה, יציבה או יפה, הייתה בסופו של דבר לאבן הראשה, עליה מבוססת החומה כולה, שהיא גם האבן הבולטת ביותר.

בחירתם של חלוצי רֹאשׁ פִּנָּה בפסוק, מספרת את סיפור המקום, ובעצם את סיפור הציונות כולה. המושבה רֹאשׁ פִּנָּה נוסדה ב-1882, בידי חלוצים, חובבי ציון מרומניה, משפחות של חסידים. הם התיישבו באדמות שנגאלו 7 שנים קודם לכן בכפר הערבי ג'עוני. ב-1878 התיישבה בג'עוני חבורה של 17 משפחות מבני היישוב הישן בצפת, ונתנה לו שם הדומה בצלילו לשמו הערבי של הכפר – גֵּיא אוֹנִי, העמק של כוחי. מטרתם הייתה לשנות את אורח חייהם, ולעבור מהתבססות טפילית על כספי "החלוקה", לפרנסה בכבוד מיגיע כפיים ועבודת האדמה. אולם תנאי חיים קשים ביותר, שכללו בצורת, רעב, דבר ומחלות, וכן עוינות רבה מצד יהודי צפת, הכריעה אותם וגרמה להם לשוב לעיר.

עם התיישבותם של מייסדי רֹאשׁ פִּנָּה, הם ראו עצמם כגואלי היישוב שננטש, שיהפכו את המקום שנעזב למושבה מצליחה. ומכאן החיבור לפסוק: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, זה היישוב גיא אוני שננטש. והוא יהיה רֹאשׁ פִּנָּה ליישוב ארץ ישראל.

ובהקשר רחב יותר, עצם שיבת העם היהודי לארצו העזובה והנטושה, לכונן את עפרה וליישבה מחדש, היא הגשמה רבתי של הפסוק. והיא הביטוי הממשי לפסוק "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה".

לאחר קום המדינה הפכה ראש פינה למועצה מקומית. הפסוק מתהלים מתנוסס על סמל המועצה.

****

גם שמם של היישובים מרחביה, הקיבוץ והמושב, נובע מן הפסוק "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ".

ההתיישבות הציונית במרחביה שבעמק יזרעאל, סמוך לעפולה, נוסדה ב-1911 כקואופרציה. הקואופרציה התפרקה כעבור שבע שנים, ובמקום התחלפו מספר קבוצות. ב-1924 קם מושב העובדים מרחביה, וכעבור חמש שנים – קיבוץ "השומר הצעיר", שהוקם בידי חלוצי התנועה מגליציה, קיבוצו של מנהיג "השומר הצעיר", הקיבוץ הארצי ומפ"ם, מאיר יערי, "האדמו"ר ממרחביה".

****

ב-2008 הוציא שלמה גרוניך את תקליטו "מסע אל המקורות". זהו תקליט של טקסטים ממקורות ישראל, מן התנ"ך ומן התפילה, שהוא הלחין והקליט. גרוניך הוא גאון, אמן דגול. כל יצירתו נפלאה. ומכל יצירתו, אני אוהב במיוחד את "מסע אל המקורות". גרוניך מתאר בצורה כמעט מיסטית את האופן שבו הוא יצר את התקליט. הוא פשוט ישב ליד הפסנתר, והלחנים רצו מאליהם, ברצף אחד, כאילו היו בתוכו תמיד ורק ציפו לרגע שבו יפתח להם שער לפרוץ אל העולם. התקליט כולל גם את תחילת ההפטרה של גרוניך בבר המצווה שלו.

תקופה ארוכה התקליט הזה היה במכוניתי ובנסיעותיי האזנתי לו רצוא ושוב, ואני מכיר על פה כל תו ותו. גם הייתי פעמים אחדות במופע של "מסע אל המקורות". גרוניך הוזמן להופיע באירועים רבים של עולם ההתחדשות היהודית בישראל.

שמחתי לשמוע, בתחילת השבוע, על זכייתו של גרוניך בפרס שר החינוך למפעל חיים בתרבות היהודית. הוא ראוי לפרס והפרס ראוי לו.

כאשר הוציא גרוניך את התקליט, היה גל גדול מאוד של יצירה יהודית של מיטב האמנים. היו מי שהלעיגו על כך וכינו זאת טרנד. יתכן שיש כאלה שתפסו טרמפ על טרנד (אדרבא, אני בעד טרנדים חיוביים), אבל רבים וטובים אכן מצאו ביצירה הזאת את זהותם כיהודים וכיוצרים ואמנים. ומי שמבחינתו זה היה רק טרנד, בטח לא יעשה זאת היום, כאשר הטרנד הוא להתבכיין על הדתה שמדתה.

אבל גרוניך עסק ביצירתו ביהדות הרבה לפני שהחל הגל הזה. לא בתקליט שלם, אבל מפעם בפעם, ביצירה זו או אחרת.

בתקליטו הנפלא "נטו" ב-1991 הקליט גרוניך פסוק ממזמור קיח, בלחן חב"די של זלמן בן ברוך שניאור, בליווי תקיעה בשופרות, ותוך כשהוא מלהטט בשופר כווירטואוז.

אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ
אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.

בחסידות חב"ד נהוג לסיים בשיר הזה, בלחן הזה, את ליל הסדר.

ובקיבוץ אורטל, מדי שנה, השיר הזה הוא חלק בלתי נפרד מערב "כל נדרינו" שאני עורך ומוביל בליל יום כיפור.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s