הסף הפלילי או הרף המוסרי

מה תרומתם של יו"ר התנועה לאיכות השלטון עו"ד אלעד שרגא ושל הפרשן המשפטי של קול ישראל פרופ' משה נגבי, לשחיתות בישראל?

אקדים ואומר, שמדובר בשני אנשים ישרים ונקיי כפיים, שלא דבק בהם רבב. יתר על כן, מדובר בשני אנשים שמקדישים עשרות שנים מחייהם למאבק בשחיתות, והם עושים זאת ללא משוא פנים, בלי הנחות פוליטיות, מתוך תחושת שליחות אמתית.

אם כך, למה העליתי בכלל את השאלה הזאת?

אני סבור שתרומתם לשחיתות היא בהיותם בין מובילי תופעת הפליליזם של המאבק בשחיתות, שהוא סניף בתופעת המשפטיזם בחברה הישראלית.

למה כוונתי בביטוי פליליזם? בכך שכל התנהלות והתנהגות של ההנהגה, נבחנת באמות מידה פליליות.

התנועה לאיכות השלטון מגישה תלונות למשטרה על כל התנהגות שלילית של מנהיגים, לוחצת לחקירות פליליות, רצה לבתי משפט בתביעה לאלץ את הפרקליטות להגיש כתבי אישום, מערערת על קולת העונש או על זיכוי וכו'.

משה נגבי עושה זאת בפרשנותו ברדיו ובעיתונות. הכל נבחן על פי אמת מידה פלילית. כל התנהגות בלתי נורמטיבית מבחינה ציבורית, מוסרית וערכית, מוצגת כפלילית בפי נגבי, שמקפיד להציב ליד כל התנהגות את העונש הקבוע בחוק, ברף הגבוה ביותר שלו, על פי פרשנותו. ולאחר מכן הוא מאשים את מערכת אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט ברפיון ואוזלת יד, כיוון שלא פסקו לחומרה על פי הרף שהוא הציב להם.

ומדוע אני סבור שהפליליזם מחזק את השחיתות?

כי הוא מציב בפני ההנהגה דרישה נמוכה מאוד – לא לחצות את הסף הפלילי. אם כל דבר נבחן במשקפיים פליליות, הרי שכל מה שאינו פלילי – מותר. ומכאן שנשיא, ראש ממשלה, ראש רשות, שר, חבר כנסת – כל עוד לא עברו עבירה פלילית, הם עמדו בציפיה המוסרית שלנו מהם.

האם כאזרחים אנו יכולים להסתפק בסף הפלילי? האם אין לנו ציפיות ודרישות גבוהות יותר מן ההנהגה – לעמוד ברף מוסרי וערכי גבוה, להיות ישרים, להיות נקיי כפיים, להוות דוגמה אישית לציבור (והרי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית)? כאשר הכל נבחן באמת המידה הפלילית, אנו מוותרים על הצבת הציפיות והדרישות המוסריות הללו. וכאשר אנו מוותרים על הרף המוסרי, אנו הופכים שחיתות ציבורית להתנהלות לגיטימית, כל עוד היא לא חצתה את גבול הפלילים. ומנהיגים מושחתים מקובלים עלינו, כל עוד לא הוכח בבית המשפט שהם עבריינים פליליים.

אמחיש במספר דוגמאות את פירות הבאושים של ההסתפקות בסף הפלילי.

כאשר אולמרט זוכה מחמת הספק בערכאות הנמוכות בפרשת טלנסקי, הוא יצא בחגיגות ניצחון והשתלח בפרקליטות ובגורמי האכיפה. בפסק הדין נאמרו עליו דברים קשים מאוד שהצביעו על שחיתות חמורה. בפסק הדין נאמר בפירוש שאולמרט קיבל מעטפות עתירות מזומנים. אבל כיוון שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שהוא היה מודע לדברים, הוא זוכה מחמת הספק. בחברה מתוקנת, זיכוי כזה היה גורם למנהיג לא להציג עוד את פניו בציבור. אך אולמרט הזחוח יצא מבית המשפט כמנצח. הרי כל שאנו דורשים ממנהיגנו הוא לעמוד בסף הפלילי. ואם הוא זוכה מחמת הספק, הרי שהוא לא הורשע. ואם הוא לא הורשע, הוא ראוי להנהיג. נכון, מבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. אולם מבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, מה שהתגלה, אלה דברים שאסור לקבלם.

הוא הדין בזכות השתיקה של הרצוג. זכות השתיקה ניתנת לחשוד כדי לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם הוא ידבר, הוא יפליל את עצמו. מכאן, שמי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו מה להסתיר. הוא אולי יצליח להימלט מעונש ומבחינה פלילית אף לא יוגש נגדו כתב אישום. אולם ברור שמבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, הוא בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, לא כל שכן, מי ששמר על זכות השתיקה כאשר היה איש ציבור (הרצוג היה אז מזכיר הממשלה), אינו ראוי להיות איש ציבור, ובוודאי שלא מנהיג ציבור. הרי הוא אפילו לא החזיר את חובו לחברה.

עוד ביטוי לקלקול הפליליסטי הוא "הטלת הקלון". יש בכלל ספק בקלונו של איש ציבור עבריין? האם בכלל צריך להכריז על קלון? אצלנו, אפילו הקלון כבר אינו עניין ציבורי או מוסרי, אלא משפטי. בית המשפט קובע האם יש קלון במעשיו של איש ציבור עבריין. ואם בית המשפט לא "הטיל עליו קלון", אין בו קלון והוא ראוי לחזור להנהגה. חיים רמון הורשע בעבירת מין, ואומה שלמה ציפתה בכיליון עיניים שבית המשפט יפסוק בעבורה האם יש או אין קלון באיש ציבור עבריין מין. וכשלא הוטל עליו קלון, הוא שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

ביטוי נוסף ממכבסת המילים הפליליסטית, הוא "החזיר את חובו לחברה". אריה דרעי ריצה את עונשו, ישב בכלא, השלים את "תקופת" הקלון ומרגע זה הוא ראוי להנהיג ציבור, עם חותמת הכשרות של בד"ץ בית יוסף. "אבל הוא החזיר את חובו לחברה, הוא לא יכול לחזור לחיים נורמליים?" אכן, הוא החזיר את חובו לחברה. לכן הוא אדם חופשי, מרגע שסיים לרצות את עונשו. זה הופך אותו ראוי להנהיג ציבור?

השופט דן כהן הורשע בנטילת שוחד וישב בכלא. הוא ריצה את עונשו – האם עכשיו נקבל אותו כשופט? למה לא? הרי הוא החזיר את חובו לחברה. מה, הוא צריך להיענש פעמיים?

דן כהן לא יחזור לכס השיפוט. אבל דרעי חזר להנהיג ואפילו לכהן שוב במקום הפשע, כשר הפנים. ואולי גם אולמרט יחזור להנהיג, כי אין לנו ציפיות מוסריות ממנהיג, אלא רק משפטיות – פליליות. ואם פלוני החזיר את חובו לחברה, או לא הוטל עליו קלון, או הוא שמר על זכות השתיקה ולכן יצא נקי, או יצא זכאי מחמת הספק, או מבקר המדינה כתב עליו ביקורת חמורה אך לא פלילית – שמלה לך, קצין תהיה לנו.

****

לפני שנתיים וחצי פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור ביותר על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא תיאר התנהלות שניתן לתאר אותה רק במילה אחת – שחיתות. אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו. הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה, בשם קדושת "הריסון התקציבי" והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, כפי שעלו מדו"ח המבקר – אינו אמור לעורר ספק על השאלה האם הוא ראוי להנהגה לאומית?

אבל זה "רק" דו"ח של מבקר המדינה. לא הוגש נגדו כתב אישום. בוודאי שהוא לא הורשע בדין. אם כך, מה רוצים ממנו? למה "רודפים" אותו? הוא… נקי.

תחקירים עיתונאיים חשפו התנהלות מושחתת ביותר של נתניהו ומשפחתו, של סביבתו הקרובה. נו, אז מה? הוא הורשע בבית המשפט? אז זה לא מעניין.

בפרשת 1000 לא ברור אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו. אבל אין מחלוקת על כך שקיבל מטייקונים "מתנות" למימון אורח החיים הראוותני והנהנתני שלו ושל רעייתו, במאות אלפי ₪. ואם החקירה לא תניב כתב אישום פלילי – האם מקובלת עלינו כאזרחים הנורמה הזאת? האם נשאר בכלל בציבוריות הישראלית המושג – נורמה?

אם ראש הממשלה בחר, משום מה, לכהן לצד ראשות הממשלה דווקא בתפקיד שר התקשורת, וביום שבו הוא נכנס לתפקיד הוא הדיח במייל את המנכ"ל ומינה מיד את מקורבו ואיש סודו, כדי להיות בטוח שהוא ממלא בדיוק את רצונותיו – האם כאשר המנכ"ל נחקר בעבירות שחיתות על פעולותיו במשרד, אין אחריות לשר הממונה והממנה?

כאשר סביבתו ומקורביו מעורבים עד צוואר בשחיתות בעסקאות ביטחוניות, אין אחריות מיניסטריאלית לראש הממשלה, שהיה מעורב מאוד בעסקה ודחף בכל כוחו לאשרה בניגוד להמלצות חיל הים, צה"ל ומערכת הביטחון? האם אנו יכולים לקבל שהוא, מי שתמיד הינו "הראשון שזיהה", מי שמקפיד לגנוב קרדיט על כל הצלחה של שר משריו, פתאום "לא ידע"? אין לו מושג מה קורה סביבו?

מבחינה משפטית, עמרי שרון ישב בכלא על עבירות שביצע במערכות הבחירות של אביו. מבחינה משפטית, לא הוכחה מעורבותו האישית של אריק שרון. אולי הוא באמת לא היה מעורב. אולי בניו אמרו לו בקריצה: "את זה תשאיר לנו. יותר טוב שלא תדע". אבל אנחנו, האזרחים, יכולים לקבל זאת מבחינה ציבורית? אין אחריות לעומד בראש?

אבל לא. נהיינו כולנו משפטיסטים. המשפטיזציה והפליליזציה החליפו אצלנו את הנורמות והמוסר. וכך, אין לנו ציפיות נורמטיביות מן ההנהגה.

וכאשר אנו מתעלמים מן הצחנה כל עוד לא ברור שחצתה את הסף הפלילי, אנו מחזקים עוד יותר את הפליליזציה, כי מי שאינם מוכנים לשאת את הצחנה, מוליכים אותה היישר למישור הפלילי. וכך אנו מגיעים להפגנות השערורייתיות נגד היועץ המשפטי, כאילו תפקידו אינו להוביל חקירה לעומק ולהחליט על סמך ראיות, אלא להגיש כתבי אישום על פי דרישת ההמון והלחץ הציבורי. במקום להפגין נגד השחיתות הציבורית של ראש הממשלה, מפגינים נגד היועץ המשפטי, שכביכול אינו מספק את הסחורה – כתבי אישום. ואם הוא יגיש כתבי אישום, המפגינים יעברו להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יספקו את הסחורה?

הסף הפלילי, הוא ציפיה נמוכה מדי מן ההנהגה. כאזרחים, עלינו לצפות ממנהיגינו ליותר. להרבה יותר. למרבה הצער, החברה הישראלית מתפשרת על הסף הזה, ובכך היא נותנת ידה לשחיתות הציבורית.

* "שישי בגולן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s