תהלים קטו: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ

במזמור קטו, שהוא חלק מתפילת ההלל, מודה המשורר לאלוהים על בריתו עם ישראל. הוא מפאר את אלוהי ישראל שאין לו דמות ואין לו גוף, ולועג לאמונת העמים באלילים, שאינם אלא בובות מעשי ידי אדם. הוא לועג להם, שלא זו בלבד שאינם אלוהים, הם אף אינם בני אדם או בעלי חיים, כיוון שאמנם יש להם, בניגוד לאלוהים העל טבעי, הבלתי מוחשי, אברי גוף, אך אין הם יכולים לבצע בהם את הפעולות שכל תינוק וכל גור בעלי חיים יודע לבצע.

פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ
עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.
אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ
אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן
רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ
לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

אך יותר משהמשורר לועג לאלילים, הוא לועג לעובדי האלילים. הרי הפה שלהם מדבר, עיניהם רואות, אוזניהם שומעות ואפם מריח. אלא שכיוון שהם עיוורים מלראות את האמת, אין כל משמעות ליכולת הראיה והשמיעה שלהם. ולמעשה, הם עיוורים וחרשים בדיוק כמו הפסלים שהם יצרו ולהם הם סוגדים.
כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם
כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

****

עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, כותב המשורר. אם הם לא יראו, לשם מה להם עיניים? מה טעם באיבר, אם אין אנו יודעים להשתמש בו היטב; למשל, כדי לראות את יפי העולם?

על הרצון בעיניים שיראו תמיד את יפי העולם, כתב נתן זך בשירו האהוב עליי ביותר:

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

****

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו".
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו
בין כה וכה…
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא.
מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פירשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי. ובכלל, אין בשירתו של זך שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, זך הוא משורר אופטימי מאוד, בעיניי, ושירתו היא שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

אין זו שירה המייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים, למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב, החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים.

אחד משיריו החשובים והיפים ביותר של נתן זך, אולי היפה בהם, ומכל מקום, האהוב עליי ביותר, הוא "אני רוצה תמיד עיניים".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת מפתח –
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם…
עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

המפתח הוא ההיאחזות ברגע, היכולת למצוא ברגע את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965):
ראיתי ציפור רבת יופי.
הציפור ראתה אותי.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש.
אמרתי מילים של שלום.
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא:
אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה.
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום".
זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר:
ומשהו חדש יצוף כאן מכל
העכור הזה, כל המכור
השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את
שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים
בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים
מרמז כי לי,
בינתיים, בעננים,
עוד לא נאמר לחדול.

איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים
זו הפעם הראשונה
אני מתחיל להטיל ספק
אם אמנם אזכה כאן
למה שביני לבין עצמי
כיניתי בשם אושר.

אותה קבוצת שירים מסתיימת במילים:
אני כאן וכותב. ואין
מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו.
ואני עדיין אוהב.

****

מרבית שיריו של נתן זך, עוסקים באהבה. ושיגרת האהבה אינה קלה – יש בה אכזבות, יש בה תסכולים, יש בה קשיים, יש בה מרירות, יש בה געגועים, יש בה בדידות, ולעתים היא נגמרת בפרידה קשה וכואבת. את כל הקושי הזה מתאר זך בשיריו בלי לטייח, ללא כחל וסרק. אך המסר שלו הוא שלמרות הכל – כדאי. כל רגע קסום ויפה, נותן טעם לציפיה, לגעגוע ולתסכול. הציפיה לרגע כזה, נותנת טעם גם לבדידות.

"זה לא נמשך זמן רב. מי
חכם וידע כמה זמן דברים נמשכים.
אבל כל החיים, אם קצרים ואם ארוכים, החיים,
ארצה שגם בי תפגע כמו ברק, מה אני אומר, רק תיגע,
תרים, דבר מה, אם חייב אני לומר זאת, יותר מקרבה,
עדנים. אהבה
של שני אנשים.
("אהבה של שני אנשים").

כמו ב"אני רוצה תמיד עיניים" – "כמו ברק… רק תיגע". ההבזק הזה של אהבה של שני אנשים, הוא טעם האהבה, הוא טעם החיים.

באהבה יש גם כישלונות, יש גם דיכאונות. וגם בהם ניתן למצוא את הטעם:
הקשיבי היטב לרוח,
היא מנסה לומר לך דבר מה,
גם אם אין לך מצב רוח
מה את כבר מפסידה?… אז מה אם לא הייתה אהבה?

אז הקשיבי היטב לרוח,
היא כמעט שרה לנו שיר,
אז מה אם אין לך מצב רוח,
אז מה אם הצליל שביר?
("צליל שביר").

גם השיר "טעם" מתאר המתנה, אכזבה, פגיעה, כעס. ובכל זאת, כך הוא מסתיים:
אחר כך באת שותק
ונצמדת אליי כמו תינוק
ואני הסתכלתי בחלון
אל נוף העצים הירוק
וידעתי שגם זה בסדר.

השיר "אם נגזר" מתאר פרידה של בני זוג. ואפילו אז, בליל הפרידה, הוא כותב:
אם לא אתאמץ לשכוח
ואת לא תתאמצי לזכור
נוכל גם הלילה לשמוח
זה בזה, עור בעור.

ואותו מוטיב של הרגע הקסום הנשאר אתנו לתמיד, מופיע בשיר "את ואני":
אני ואת
כאילו לא היה זה נפלא
כאילו לא הייתה זו שעה
ויותר משעה לא תהיה.
אילו לא היה זה נס חגיגי
שיומך היה גם יומי
וכך גם יישאר עד תום.

****

אז למי מחכה הכותב ב"לא טוב היות האדם לבדו"? מי בוא יבוא, גם אם יתמהמה? לא המוות, חלילה. זהו שיר אופטימי, של אדם בודד, שאינו מאבד את האמונה שימצא את בת הזוג, את החבר, את הנפש התאומה שתגאל אותו מבדידותו. גם אם יתמהמה, בוא יבוא. האמונה הזאת נותנת את הכוח לחכות. אחד משיריו הישנים של נתן זך נקרא "גדול הוא האומץ לחכות".

השיר הפותח את "כל החלב והדבש" הוא "במה להמתיק ימים":
במה להמתיק ימים אם לא בשירים,
במה להמתיק? עלמים ישמעו
וירקדו חלומים נערות תמחינה דמעה. ישישים,
כטוב לבם הטוב בשירים, ישכחו
את לבם הרע, אף הם ימחו דמעה. במה להמתיק?
ילדים
מנותקים מביתם במרחקים
או בעצם ביתם הרע
יהיו להם שיריו של משורר זה ניחומים
אף הוא כמה לנחמה
ידעו שנכתבו בערבים
ידעו שנכתבו באהבה
יעמדו לפניהם כמו לפני ימים
ומים רבים לא יכבו את תמונות המשפחה
וכשישתו מהם – יעלו מהם צלילים
עולזים וירקדו עמם ברגל יחפה
על כל הרים
שבם שמחה לעד עצבת ילדים,
זיכרון נעוריהם הרע.

****

מזמור קטו הוא מזמור של אהבת החיים. מיצוי המסר הזה הוא בפסוקים הבאים:
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ
וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
הַלְלוּיָהּ.

* 929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s