צרור הערות 16.7.17

* פרי ההסתה – אני משוכנע שרוב גדול בקרב ערביי ישראל מתנגד לפיגוע בהר הבית ומגנה אותו. אולם שלושת המחבלים אינם עשבים שוטים. הם פרי הבאושים של הסתה חמורה, בהובלת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בהנהגת השייך ראאד סלאח, המפיץ בכל העולם המוסלמי את עלילת "אל-אקצא בסכנה". מרכזה של התנועה הוא אום אל-פחם. סלאח עצמו היה ראש עיריית אום אל-פחם.

אם לא נדע לטפל במסיתים ובהסתה, זה לא יהיה הפיגוע האחרון.

* שיקול דעת – הודעתו המהירה של ראש הממשלה נתניהו על כך שישראל תשמר את הססטוס-קוו בהר הבית, הייתה ביטוי לאחריות ולשיקול דעת מדיני וביטחוני ראוי. כאשר הדם רותח, לאחר הפיגוע, קל מאוד להיסחף לצעדים נמהרים ובלתי שקולים, שעלולים להסב נזק לביטחון הלאומי ולאינטרסים הלאומיים של ישראל. הר הבית הוא אחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם, והטיפול בעניינים הנוגעים לו חייבים להיעשות בזהירות, במתינות ובשיקול דעת, בוודאי לא תחת סערת פיגוע. לעת הזאת, תפקידה של מנהיגות היא להרגיע, וטוב שכך עשה נתניהו.

* מ-פ-חד – למה גדעון סער אינו קורא תגר על מנהיגותו של נתניהו, אינו יוצא נגד הרקב והצחנה הנידפים ממנו ומסביבתו הקרובה, ואינו מתמודד נגדו? כי הוא מ-פ-חד. הוא יודע שסיכוייו קלושים, והוא מעדיף להמתין עד אחרי עידן נתניהו.

אי אפשר לומר שהחלטתו אינה רציונלית. אבל היא לא מנהיגותית.

שאלה – איך היה נוהג במקומו נתניהו? איך היה נוהג אולמרט? שרון? ברק? פרס? רבין? הם היו קופצים למים ומתמודדים. היו לוקחים בחשבון הפסד, אך בעצם קריאת התגר האמיצה הם היו בונים את מנהיגותם.

חוששני שלגדעון סער, עם כל הערכתי אליו, אין את זה. וחבל.

* פגיעה בשלטון החוק – מחאה ציבורית נגד השחיתות של נתניהו ראויה ונחוצה. המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה – לא זו בלבד שאינה ראויה, היא מזיקה. זו מחאה אנטי דמוקרטית ופגיעה בשלטון החוק, כי היא מנסה להפעיל לחץ בלתי נסבל ובלתי הוגן על גורמי האכיפה, לרצות את המפגינים ולא לפעול על פי חוק ולמצות את החקירה. היא מטילה דופי ביועץ המשפטי לממשלה, על לא עוול בכפו. ניתן לכנות את ההפגנות נגד מנדלבליט כהתנהגות של אספסוף.

השתתפותו של יו"ר העבודה אבי גבאי בהפגנה הזאת מעוררת סימני שאלה על שיקול דעתו. אם ברצונו להוות אלטרנטיבה אמתית לנתניהו, עליו לעשות זאת באמצעות הגנה על שלטון החוק ועל האיזונים והבלמים של השלטון, ולא באמצעות החלשתם.

מבחינה ציבורית ומוסרית, נתניהו אינו ראוי עוד להנהיג את המדינה, בשל התנהלותו המושחתת. השאלה האם הוא גם עבר עבירה פלילית המצדיקה כתב אישום, היא שאלה מקצועית וחזקה על המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי שהם חוקרים לעומק את השאלה ויקבלו את ההחלטה המקצועית הנכונה.

לא כל מה שאינו פלילי – כשר, ואין הצדקה להפעלת לחץ על היועמ"ש כדי שיגיש כתב אישום, כאילו אי הגשת כתב אישום היא גושפנקא לשחיתות מוסרית.

* גבאי ובקעת הירדן – במצעו המדיני, שהפיץ לחברי מפלגתו ערב הבחירות המקדימות, כתב אבי גבאי על בקעת הירדן: "בקעת הירדן, תחת כל הסדר עתידי, צריכה להיות חלק מחגורת הביטחון המזרחית של המדינה. יישובי בקעת הירדן אינם 'התנחלויות מבודדות', אלא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, היום ובעתיד".

מצד אחד, זו אינה אמירה מובהקת דיה. לא ברור מה הכוונה בהגדרה "חגורת הביטחון". האם הוא מדבר על ריבונות ישראלית מלאה? לא ברור האם כאשר הוא כותב בקעת הירדן, הוא מתכוון לרצועה לאורך הנהר, הוא מתכוון לשטח שעד כביש 90, הוא מתכוון כמו בתכנית אלון וכמו יצחק רבין עד יומו האחרון, לשטח שעד ממזרח לכביש אלון? זו אינה האמירה הברורה והנחרצת של מפלגת העבודה בנדון, בשנים שבין מלחמת ששת הימים לפסגת קמפ-דיוויד (2000), שבה אהוד ברק נטש את דרכה של תנועת העבודה גם בנושא זה והציע נסיגה מן הבקעה.

אבל מצד שני, זו הפעם הראשונה מאז קמפ-דיוויד, שמנהיג מפלגת העבודה אמר אמירה כלשהי על בקעת הירדן הישראלית. ודווקא העובדה שהוא אמר זאת בצורה מעורפלת, כפי שכל אמירותיו הן מעורפלות, מעוררת תקווה שהוא אינו נעול על הסיסמאות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים, סיסמאות עבשות, מנותקות, שאבד עליהן כלח, שהפכו אותה למרצ 2, אלא הוא פתוח לחשיבה מחדש, לרעיונות חדשים, להתחדשות אידיאולוגית.

אני מקווה שכך הדבר. נעקוב אחריו ואחרי דרכו בתקווה.

* יעשה שלום – בנו בן ה-17 של אבי גבאי התראיין בליל ניצחונו בבחירות המקדימות, ואמר על אבא שלו שהוא ייבחר לראשות הממשלה ויעשה שלום עם הפלשתינאים. להיבחר לראשות הממשלה? אולי. אם כך יבחרו רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות. שלום עם הפלשתינאים? לא. ולא כי הוא לא ירצה. ולא חשוב כמה הוא ירצה. שאל את הילדים של ברק ואולמרט, איך אבותיהם הצליחו לעשות שלום עם הפלשתינאים.

* המחנה האנטי ציוני – גבאי רק נבחר, ולמחרת "הארץ" כבר מאיים עליו ומזהיר מפניו. כותרת פשקוויל המערכת היא "זהירות, לפיד אחד כבר יש", ובו נאמר: "אין צורך בחמישים גוונים של מרכז־ימין". כלומר, יאיר לפיד הוא "מרכז ימין" ואילו גבאי אמור להיות שמאל. רוגל אלפר, בפשקוויל שלו, הגדיר את "יש עתיד" בצורה חדה יותר: "עדר הח"כים הצייתן שנשרך בעיוורון אחרי הפופוליזם הלאומני והימני־מסורתי המסוכן של לפיד". כלומר, לפיד הוא לאומן ימני פופוליסט, ולכן על גבאי להציב אלטרנטיבה אחרת לגמרי. כנראה ש"הארץ" רוצים לראות את גבאי בדמותה של חנין זועבי ואת מפלגת העבודה בדמותה של בל"ד. עד אז הם לא יירגעו.

* סוכן זר – הפשקוויל התורן של רוגל אלפר מתמקד בעמית סגל. סגל הוא אחד העיתונאים המוכשרים והאמינים ביותר בישראל – מקצוען של ממש, מוערך מאוד הן בברנז'ה התקשורתית והן בציבור. ולכן, הוא מהווה סדין אדום בעיני אלפר. טענתו המגוחכת של אלפר היא ש… עמית סגל הוא סוכנו של נתניהו. הצחקת את שרה… ואם בסוכנים עסקינן, מעניין סוכן של מי רוגל אלפר.

* התחביב של רוגל אלפר – תחביבו של רוגל אלפר הוא לבוז וללעוג למשפחות שכולות ישראליות, לשמוח לאידן, להעביר דחקות על המושג "משפחת השכול", לצאת נגד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יש מקרים שבהם הנאתו מהתחביב הזה כפולה ומכופלת. למשל, כאשר המשפחה שכלה שני בנים. למשל, משפחת פרץ, שאת שמחתו לאידה הוא משכפל וחוזר עליה שוב ושוב. דומה שהבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השכול" גדול אף יותר מן הבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השואה".

אבל הפשקוויל התורן שלו הוא ביקורת חריפה על יועז הנדל, על כך שבראיון עם אב שכול פלשתינאי הוא לא דקלם את טענתו שבתו "נרצחה" בידי שוטרי מג"ב, והוא כתב עליו: "כשמדובר בפלסטינים, ליועז הנדל אין רגש אנושי בריא"…

לא, זה לא עניין של מודעות עצמית. זה עניין של אוטואנטישמיות. כאשר מדובר ביהודים, לרוגל אלפר יש רגשות אנושיים: שנאה תהומית. הרי גם שנאה היא סוג של רגש.

* בלתי ראוי – לפני שבועות אחדים דווח ב"הארץ", שאחד המתמודדים על הנהגת מפלגת העבודה, כמדומני עֹמר בר לב, הציע להרצוג לפרוש מן המרוץ, ולהתמקד במרוץ לתפקיד הנשיא הבא של ישראל.

בתכניתם בגל"צ, ירון דקל ועמית סגל כבר דיברו על המועמדות הזאת כעל עובדה מוגמרת – זו שאיפתו של הרצוג. הם העלו זאת גם בראיון עם אשתו, מיכל הרצוג, והיא התחמקה מתשובה, ובכל מקרה, לא הכחישה.

יש עוד ארבע שנים, אך כבר עתה יש לומר – הרצוג אינו ראוי לתפקיד הרם. לא כיוון שאין לו הכישורים – יש לו. אלא כיוון שהוא שמר על זכות השתיקה בחקירותיו.

איש ציבור שנהג כאחרון העבריינים, שיבש למעשה חקירה על שחיתות ציבורית ונמלט מעונש, לא החזיר את חובו לחברה, ואינו ראוי למנהיגות. עם כל החיבה ואף ההערכה להרצוג (הוא היה, למשל, שר רווחה טוב), טענתי זאת נגד מועמדתו לראשות מפלגתו, נגד מועמדותו לראשות הממשלה ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בנשיאות המדינה. נשיא המדינה אמור לגלם באישיותו את ערכי המדינה; להיות דמות מופת. איש ציבור ששתק בחקירה, אינו אדם כזה.

מבחינה משפטית, כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית, מנהיג ציבור צריך להיות נקי מחשד. לכן, אם יש חשדות נגדו, עליו לשתף פעולה עם החקירה כדי לנקות את עצמו. איש ציבור ששתק בחקירה נשאר בחזקת חשוד (מבחינה ציבורית), כל עוד לא הוכחה חפותו.

* תמונת הניצחון – בישורת האחרונה לפני סוף מלחמת "צוק איתן", נהרגו שני חברי קיבוץ נירים, זאביק עציון ושחר מלמד. מרכז המשק גדי ירקוני נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו.

ירקוני שיקם את עצמו ונבחר לראשות המועצה האזורית אשכול.

ירקוני הוא מסמליה של המלחמה – איבד את חבריו הקרובים ואת שתי רגליו והיום הוא מוביל את האזור שספג יותר מכל מאש האויב ב-14 שנות מטווח הרקטות על אזרחי ישראל.
בתור שכזה, יש עניין מיוחד באופן שבו הוא מסכם את המלחמה.

כך הוא אמר בראיון לעיתון "ידיעות הקיבוץ": "המציאות היא שהמבצע הביא לנו שלוש שנים של שקט ופריחה. יש פיתוח עצום ביישובים, קליטה מאסיבית של משפחות צעירות. האזור פורח. הקיבוץ שלנו, שעבר טראומה קשה במבצע הזה, קלט בשנתיים האחרונות 22 משפחות. זה אומר הכל".

כפי שכתבתי כבר פעמים רבות – הצמיחה הדמוגרפית המרשימה של יישובי עוטף עזה; הצטרפותן של מאות משפחות צעירות שהחליטו לבנות את ביתן דווקא שם, היא תמונת הניצחון של ישראל במלחמה.

* בברכת צה"ל – אני מצוי כעת בעיצומם של שני מחקרים. האחד הוא מחקר עומק על הגל הראשון של ההתיישבות בגולן. השני הוא הביוגרפיה של יהודה הראל, המכונה אצלנו "אבי ההתיישבות בגולן".

מתוך מחקריי, אתקן שלוש שגיאות במאמרו בנדון של מנחם רהט. א. ראשוני המתיישבים בגולן, אכן התיישבו במחנה סורי נטוש, אך לא מול קוניטרה כי אם בעליקה, שבקרבת נפח. כעבור חודשיים וחצי הם עברו לקוניטרה.

ב. אין זה נכון שהצבא הופתע מעליית המתיישבים. להיפך, צה"ל היה שותף מלא. כבר ברגע שהחל להירקם רעיון ההתיישבות, ימים אחדים לאחר המלחמה, שוחח על כך רפאל בן יהודה, מראשי היוזמים, חבר קיבוץ נאות מרדכי, עם רמ"ט פיקוד צפון, חבר קיבוצו, דן לנר. לנר שיתף את דדו, אלוף הפיקוד. הפיקוד היה שותף מלא ונלהב להתיישבות, הן בהכנות והן בביצוע בפועל.

ההתיישבות אמנם עלתה בטרם אישור רשמי מן הממשלה, אך בידיעה ובתמיכה של ראש הממשלה לוי אשכול, ושל השרים אלון, גלילי וגבתי. ההגדרה הפורמלית של הקבוצה הייתה מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט (ואכן, זאת הייתה אחת העבודות המרכזיות של החלוצים). את השכר הם קיבלו ממשרד העבודה, שבראשו עמד יגאל אלון.

שלישית, קיבוץ מבוא חמה, כמו שאר קיבוצי דרום הגולן, לא היה של תנועת הקיבוץ המאוחד, אלא של איחוד הקבוצות והקיבוצים.

מנחם רהט ראוי לברכה על שהעלה את זכרו של מאיר שמיר, ואת תרומתו להתיישבות בגולן.

כמו כן, אתקן שגיאה היסטורית מהותית בנוגע ל"אחדות העבודה" ומפא"י. רהט כתב שבן גוריון וברל כצנלסון פרשו מ"אחדות העבודה" והקימו את מפא"י. ההיפך הוא הנכון. "אחדות העבודה" קמה ב-1919 מאיחוד של "פועלי ציון" עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים". ב-1930 התאחדה "אחדות העבודה" עם תנועת "הפועל הצעיר" והן הקימו את מפא"י.

ב-1944 מפא"י התפלגה. הפלג של יצחק טבנקין שפרש ממפא"י, נקרא שוב "אחדות העבודה", כשמה של המפלגה ההיסטורית (ליתר דיוק "התנועה לאחדות העבודה", אך בקיצור – "אחדות העבודה").

* רכבת אווירית – מוצ"ש – גאנז-אנד-רוזס. יום רביעי – רדיוהד. השבוע הוא גולת הכותרת של קיץ עתיר בלמעלה מעשרים הופעות בישראל, של האמנים המובילים בעולם, בסוגות השונות ובסגנונות השונים. משנה לשנה הולך וגדל הביקוש של אמני העולם להופיע בישראל, והקיץ נשברו כל השיאים; ממש רכבת אווירית של אמני תבל בדרכם לישראל. זהו ניצחון אדיר של התרבות על הברבריות, של האנושיות על הגזענות והאנטישמיות. מפעל חייו של המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס התרסק.

בלוג חדש – לפני 11 שנים, ב-25 ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, פתחתי את הבלוג שלי ב"ישרא-בלוג".

לאורך התקופה פרסמתי בבלוג – 4,849 מאמרים.

היו לבלוג כמעט חצי מיליון כניסות.

השבוע פתחתי בלוג חדש, הנושא אותו שם: "הבלוג של אורי הייטנר", ב"וורדפרס".
המעבר נובע מכך שב"וורדפרס" החשיפה גדולה יותר.

* ביד הלשון

המוציא והמביא – המוציא והמביא הוא המנהיג, המארגן, הדמות המרכזית בחברה, בארגון, במשימה. מקור הביטוי הוא מקראי. הוא נאמר לדוד בראשית ימי מלכותו: "וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ, וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. גַּם-אֶתְמוֹל גַּם-שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ: אַתָּה תִרְעֶה אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל". כלומר, פרנסי הציבור, שעלו לדוד להביע לו את נאמנותם, אמרו לו שעוד בימי שאול, הוא (דוד) היה המנהיג האמתי, המוציא והמביא. מכאן, שהמוציא והמביא אינו דווקא נושא המשרה הפורמלית, אלא האיש החזק בפועל.

מקור מוקדם יותר לביטוי, אם כי לא בצירוף המילים המוכר "המוציא והמביא", הוא בפרשת השבוע, שקראנו אמש, פרשת "פנחס". בפרשה זו מופיע אחד התיאורים על סמיכתו של יהושע למנהיג, בידי משה. משה מצטווה לעלות להר העברים ולצפות על ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס. לאחר מכן ה' מצווה על משה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו, "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". משה ממנה את יהושע בן נון ליורשו בפני הכהן הגדול ובפני כל עדת ישראל, לפי ציווי של ה'.

ובין השאר, נאמר כך: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה, עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה". כאן סוגיית המוציא והמביא קצת מורכבת. מצד אחד, יהושע יהיה המוציא והמביא, שעל פיו יצאו ויבואו בני ישראל. אבל מצד שני, הוא רק השליח, המתווך בפני בני ישראל את מצוות ה', כפי שהוא ילמד מן האורים והתומים, ו"עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ", כלומר המוציא והמביא הוא אלוהים, ויהושע ועמו יצאו ויבואו על פיו.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s