חזון ישראלי

האם הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" היא רק קוניוקטורה קואליציונית, או שהיא ביטוי למשהו עמוק בחברה הישראלית?

 

בלי קשר לעתידה של הברית הפוליטית הזאת, אני מאמין שהיא אינה מקרית. בתכנים חברתיים ותרבותיים, הפוליטיקה צועדת תמיד אחרי החברה. בחברה הישראלית מתחוללים בדור האחרון תהליכים מרתקים, שצפויים לחולל שינוי עומק תרבותי וחברתי בעשרים השנים הבאות. כעת, התהליכים הללו מגיעים גם למערכת הפוליטית.

 

תהליך אחד הוא התחדשות יהודית בחברה החילונית – מה שהחל לפני 25 שנה כ"פניה אל ארון הספרים היהודי" בקרב אליטה אינטלקטואלית מצומצמת, היה למהלך חברתי מקיף של התחדשות יהודית רבת פנים; בתי מדרש חילונים, פלורליסטיים ומשותפים לחילונים ודתיים, קהילות מתפללות רבות, מכינות קדם צבאיות, מדרשת שילוב, ישיבות חילוניות, יצירה יהודית בתחומי האמנות השונים ובעיקר במוסיקה ועוד ועוד. אי אפשר עוד לפטור זאת כ"טרנד" חולף. מדובר במהלך עומק המקיף רבבות ישראלים, אם לא יותר.

 

תהליך שני, אף שאינו מוכר תחת הכותרת הזאת, הוא התחדשות יהודית בציונות הדתית – מהפיכה פמיניסטית, מניינים שוויוניים, פתיחות כלפי החילונים, התמתנות משמעותית של אובססיית ה"צניעות", היפתחות ליצירה אמנותית חופשית בתחומי הקולנוע, השירה האמנות הפלסטית ובעיקר, זקיפת גו והסרת רגשי הנחיתות בפני החרדיות. לא עוד פחד מפני סטיגמות כ"דתי לייט" ו"חפיפניק".

 

תהליך שלישי הוא תחיית המסורתיות ובפרט המסורתיות המזרחית כאופציה לגיטימית ביהדות, ולא כסרח עודף אלקטורלי של ש"ס…

 

בראשית דרכה של ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, הייתה בה נימה לעומתית כלפי הדתיים: טענות על הדתיים שתפסו מונופול על היהדות, קריאה לשחרר את היהדות מכבלי הדת וכו'. ובמגזר הדתי לאומי הייתה חשדנות רבה כלפי ההתחדשות היהודית כ"רפורמה חדשה", רחמנא לצלן. אגב, היום יש יותר ויותר פתיחות במגזר הדתי לאומי, גם כלפי הרפורמים והקונסרבטיבים. אולם תנועות ההתחדשות היהודית במרחב החילוני ובמרחב הדתי נפתחו מאוד זו לזו, והתקרבו מאוד אהדדי.

 

את המהלך ההיסטורי הזה אי אפשר להפסיק. אל מול תהליכים מפרקים של הקצנה דתית ואנטי דתית, פוסט ציונות והקצנה לאומנית – התהליכים המחברים והבונים היו לזרם המרכזי של החברה הישראלית, זרם של התחדשות מרכז ציוני, יהודי דמוקרטי.

 

תהליך הנמכת הגדרות בין המגזרים ילך ויגבר. לא עוד חלוקה דיכוטומית לחילונים ודתיים, אלא רצף של ביטויים שונים לזהות היהודית והתרבות היהודית בחברה הישראלית. תהיינה יותר ויותר מסגרות חינוכיות וקהילתיות משותפות למגוון הזה, ברמות שונות של שותפות. החברה הישראלית תיקח אחריות על המשך היצירה היהודית, תוך כבוד לשונות ולמגוון הזהותי של היהדות בת זמננו. אני מאמין, שהתהליכים הללו לא יפסחו גם על היהדות החרדית, שתפתח יותר ויותר לחברה הישראלית ותיטול אחריות רבה יותר בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה.

 

מרכיב משמעותי בהתחדשות היהודית, הוא בחתירה לצדק חברתי, ברוח חזון נביאי ישראל, החקיקה הסוציאלית של התורה, האחריות החברתית של חז"ל, האחריות הקהילתית בקהילה היהודית, והחזון החברתי של התנועה הציונית לגווניה.

 

אני מאמין שגם התהליך הזה ילך ויעמיק. גם בנושא החברתי – אל מול התהליכים המפרקים, כמו המרוץ המטורף אחרי העושר, תרבות הג'ונגל שבה קומץ החזקים אוכלים את החלשים, הסגידה לכסף והערצת הטייקונים, תרבות הריאליטי, ההפרטה הקיצונית שפגעה קשות במדינת הרווחה, יתחזקו הגורמים הבונים והמאחדים. הערבות ההדדית תחזור לתפוס מקום מרכזי בסולם הערכים הישראלי, ברמת הפרט, הקהילה, המגזר העסקי והמדינה. המדינה תשוב ותיקח אחריות רבה יותר על החינוך, הבריאות והרווחה; מדינת הרווחה הישראלית תקום לתחיה. אך המדינה אינה חזות הכל. אני שולל את ההנגדה המלאכותית בין צדקה וצדק. חברה, שהערך העליון שלה הוא ערבות הדדית, אינה משליכה הכל על המדינה. הקהילה תתחזק, הן הקהילה העירונית והן הקהילה הכפרית, כולל הקיבוץ. ניצני הקואופרציה המתחדשת, כהמשך קונסטרוקטיבי למחאה החברתית, מבשרים שינוי חברתי משמעותי.

 

והשלום? בנושא זה אני פחות אופטימי. בניגוד לחברה, לכלכלה ולתרבות, התלויים בעיקר בנו, השלום מותנה בנכונות הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. לעולם אסור להתייאש, אך כנראה שהדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין. כנראה שהיום הגדול, שבו נוכל להחזיר את החרב לנדנה, אינו ממתין לנו מעבר לפינה.

 

הציונות מעולם לא ביקשה רשות מהערבים ואילו ביקשנו – לא הייתה לנו מדינה. וגם בעתיד לא נבקש רשות, ונמשיך לבנות את המדינה, לקלוט עליה, ליישב את הארץ, לפתח את התרבות היהודית הישראלית, לבנות חברה צודקת וכלכלה חסונה, ולהגן על היש הזה מפני חורשי רעתנו. בדרך הזו, יבוא יום שגם הערבים ישלימו עם המציאות הזאת. היום ההוא יהיה יום השלום.

 

* "עולם קטן"