חזון ישראלי

האם הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" היא רק קוניוקטורה קואליציונית, או שהיא ביטוי למשהו עמוק בחברה הישראלית?

 

בלי קשר לעתידה של הברית הפוליטית הזאת, אני מאמין שהיא אינה מקרית. בתכנים חברתיים ותרבותיים, הפוליטיקה צועדת תמיד אחרי החברה. בחברה הישראלית מתחוללים בדור האחרון תהליכים מרתקים, שצפויים לחולל שינוי עומק תרבותי וחברתי בעשרים השנים הבאות. כעת, התהליכים הללו מגיעים גם למערכת הפוליטית.

 

תהליך אחד הוא התחדשות יהודית בחברה החילונית – מה שהחל לפני 25 שנה כ"פניה אל ארון הספרים היהודי" בקרב אליטה אינטלקטואלית מצומצמת, היה למהלך חברתי מקיף של התחדשות יהודית רבת פנים; בתי מדרש חילונים, פלורליסטיים ומשותפים לחילונים ודתיים, קהילות מתפללות רבות, מכינות קדם צבאיות, מדרשת שילוב, ישיבות חילוניות, יצירה יהודית בתחומי האמנות השונים ובעיקר במוסיקה ועוד ועוד. אי אפשר עוד לפטור זאת כ"טרנד" חולף. מדובר במהלך עומק המקיף רבבות ישראלים, אם לא יותר.

 

תהליך שני, אף שאינו מוכר תחת הכותרת הזאת, הוא התחדשות יהודית בציונות הדתית – מהפיכה פמיניסטית, מניינים שוויוניים, פתיחות כלפי החילונים, התמתנות משמעותית של אובססיית ה"צניעות", היפתחות ליצירה אמנותית חופשית בתחומי הקולנוע, השירה האמנות הפלסטית ובעיקר, זקיפת גו והסרת רגשי הנחיתות בפני החרדיות. לא עוד פחד מפני סטיגמות כ"דתי לייט" ו"חפיפניק".

 

תהליך שלישי הוא תחיית המסורתיות ובפרט המסורתיות המזרחית כאופציה לגיטימית ביהדות, ולא כסרח עודף אלקטורלי של ש"ס…

 

בראשית דרכה של ההתחדשות היהודית במרחב החילוני, הייתה בה נימה לעומתית כלפי הדתיים: טענות על הדתיים שתפסו מונופול על היהדות, קריאה לשחרר את היהדות מכבלי הדת וכו'. ובמגזר הדתי לאומי הייתה חשדנות רבה כלפי ההתחדשות היהודית כ"רפורמה חדשה", רחמנא לצלן. אגב, היום יש יותר ויותר פתיחות במגזר הדתי לאומי, גם כלפי הרפורמים והקונסרבטיבים. אולם תנועות ההתחדשות היהודית במרחב החילוני ובמרחב הדתי נפתחו מאוד זו לזו, והתקרבו מאוד אהדדי.

 

את המהלך ההיסטורי הזה אי אפשר להפסיק. אל מול תהליכים מפרקים של הקצנה דתית ואנטי דתית, פוסט ציונות והקצנה לאומנית – התהליכים המחברים והבונים היו לזרם המרכזי של החברה הישראלית, זרם של התחדשות מרכז ציוני, יהודי דמוקרטי.

 

תהליך הנמכת הגדרות בין המגזרים ילך ויגבר. לא עוד חלוקה דיכוטומית לחילונים ודתיים, אלא רצף של ביטויים שונים לזהות היהודית והתרבות היהודית בחברה הישראלית. תהיינה יותר ויותר מסגרות חינוכיות וקהילתיות משותפות למגוון הזה, ברמות שונות של שותפות. החברה הישראלית תיקח אחריות על המשך היצירה היהודית, תוך כבוד לשונות ולמגוון הזהותי של היהדות בת זמננו. אני מאמין, שהתהליכים הללו לא יפסחו גם על היהדות החרדית, שתפתח יותר ויותר לחברה הישראלית ותיטול אחריות רבה יותר בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה.

 

מרכיב משמעותי בהתחדשות היהודית, הוא בחתירה לצדק חברתי, ברוח חזון נביאי ישראל, החקיקה הסוציאלית של התורה, האחריות החברתית של חז"ל, האחריות הקהילתית בקהילה היהודית, והחזון החברתי של התנועה הציונית לגווניה.

 

אני מאמין שגם התהליך הזה ילך ויעמיק. גם בנושא החברתי – אל מול התהליכים המפרקים, כמו המרוץ המטורף אחרי העושר, תרבות הג'ונגל שבה קומץ החזקים אוכלים את החלשים, הסגידה לכסף והערצת הטייקונים, תרבות הריאליטי, ההפרטה הקיצונית שפגעה קשות במדינת הרווחה, יתחזקו הגורמים הבונים והמאחדים. הערבות ההדדית תחזור לתפוס מקום מרכזי בסולם הערכים הישראלי, ברמת הפרט, הקהילה, המגזר העסקי והמדינה. המדינה תשוב ותיקח אחריות רבה יותר על החינוך, הבריאות והרווחה; מדינת הרווחה הישראלית תקום לתחיה. אך המדינה אינה חזות הכל. אני שולל את ההנגדה המלאכותית בין צדקה וצדק. חברה, שהערך העליון שלה הוא ערבות הדדית, אינה משליכה הכל על המדינה. הקהילה תתחזק, הן הקהילה העירונית והן הקהילה הכפרית, כולל הקיבוץ. ניצני הקואופרציה המתחדשת, כהמשך קונסטרוקטיבי למחאה החברתית, מבשרים שינוי חברתי משמעותי.

 

והשלום? בנושא זה אני פחות אופטימי. בניגוד לחברה, לכלכלה ולתרבות, התלויים בעיקר בנו, השלום מותנה בנכונות הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. לעולם אסור להתייאש, אך כנראה שהדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין. כנראה שהיום הגדול, שבו נוכל להחזיר את החרב לנדנה, אינו ממתין לנו מעבר לפינה.

 

הציונות מעולם לא ביקשה רשות מהערבים ואילו ביקשנו – לא הייתה לנו מדינה. וגם בעתיד לא נבקש רשות, ונמשיך לבנות את המדינה, לקלוט עליה, ליישב את הארץ, לפתח את התרבות היהודית הישראלית, לבנות חברה צודקת וכלכלה חסונה, ולהגן על היש הזה מפני חורשי רעתנו. בדרך הזו, יבוא יום שגם הערבים ישלימו עם המציאות הזאת. היום ההוא יהיה יום השלום.

 

* "עולם קטן"

9 מחשבות על “חזון ישראלי

  1. מעניין, אבל כדאי לקחת בחשבון שהמציאות מורכבת ויש דוגמאות נגדיות.
    למשל, בנוגע לסוגיית הגולן דווקא הפוליטיקה (וקודם לכן חוגים אליטיסטיים
    מסויימים) הקדימה את החברה. עד 1990 היה קונצנזוס נרחב בחברה כנגד
    נסיגה מהגולן עם חריגות מועטות. המצב החל להתערער ב 1991
    וקיבל תאוצה ניכרת ב 1992, בעקבות השינוי של רבין.
    במו"מ ב 1999-2000 כבר קרוב ל 50%  מהציבור (כולל המגזר הערבי)
    תמכו בנסיגה מלאה ויותר  מ 50%  (בשלבים מסויימים הרבה יותר)   תמכו
    בנסיגה חלקית כמעט מלאה, בערך מ 95% מהשטח (ההתנגדות הגדולה
    היתה ל"שכשוך רגלי הסורים בכנרת").

    אהבתי

  2. [המשך]

    לעומת זאת, לפי סקר מדד השלום <a target=_blank href="http://www.peaceindex.org/files/%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%99%20%D7%9E%D7%93%D7%93%20%D7%93%D7%A6%D7%9E%D7%91%D7%A8%202012.pdf"><span style="color: #0000ff;">מדצמבר 2012 (עמוד 5) לפחות 77%
    מהציבור מתנגדים לנסיגה תמורת שלום, מתוכם כ 85% מהמגזר היהודי, ומה
    שלא פחות מעניין, כ 32% מהמגזר הערבי. אבל אני בספק רב אם ניתן למצוא
    בכנסת אפילו 75 ח"כים שמתנגדים לנסיגה ואפילו ח"כ ערבי אחד שיגיד זאת
    בגלוי או בסתר. נקווה שתוך 20 שנה זה ישתנה לטובה. אם המצב
    בסוריה ימשך עוד שנים רבות אז מן הסתם הסיכוי שזה יקרה גדול למדי,
     אבל כזכור, המציאות מורכבת ויתכנו אפשרויות רבות. לכן כדאי לנקוט בגישה
    אקטיבית, לפי רוח הציונות המעשית, ולנצל את חלון ההזדמנויות שנוצר.

    אהבתי

      • בסוף המאמר הזכרת בחטף את הציונות. למיטב הבנתי, התהליכים והחזון
        שתארת במאמר מצביעים גם על איזשהי תחיה של ערכים שאפיינו את הציונות
        והחלוצים בראשית הדרך. דוגמה סמלית היא זקיפת הראש של הציונות הדתית
        למול התרבות החרדית, בדומה לציונים הראשונים. ומצד שני, הרי אותם חלוצים לא זרקו לפח את התרבות היהודית וההיסטוריה של עם ישראל אלא
        דווקא התגאו בהם אך שילבו אותם באהבת הארץ ובאלמנטים לאומיים כנגד
        התרבות הגלותית. 

        [המשך]

        אהבתי

      • [המשך]

        אם החזון שתארת במאמר יתגשם, אז מן הסתם עשויות להיות לו השלכות
        חיוביות מבחינה פוליטית, לפחות בעניין הגולן, כי הרי הגולן קשור בצורה
        עמוקה לתרבות הציונית, וזה מתבטא בדרכים רבות כגון בהיסטוריה היהודית
        בת אלפי השנים שלו, אתוס המאבק בעידן העתיק (גמלא) והמודרני (המאבק
        על הגולן), ההגשמה והחלוציות עד עצם היום הזה, אלמנטים של אהבת הארץ
        המתבטאת בנופים וטיולים, ועוד. חלק ניכר מהניסיון לסגת מהגולן קשור
        לתרבות מנוגדת, אותה תרבות של אינדיבידואליזם ובורגנות קיצוניים,  תרבות
        שנותנת משקל רב לטווח הקצר ולזוהר על חשבון הטווח הארוך ועל שלמות
        החברה ובריאותה. לא מפתיע שבתקשורת היתה (ועדיין יש) אהדה כל כך
        גדולה לנסיגה תמורת שלום כי הרי יש משהו זוהר מאוד בעצם החתימה על
        הסכם שלום. זה נתפס כמעין פסגה שלעומתה היתרונות ארוכי הטווח הרבים
        והמוכחים של הגולן לישראל נתפסים כמשעממים ופחותי ערך, כלא חשובים.

        [המשך]

        אהבתי

      • [המשך]

        יתר על כן, לגבי אנשים רבים הגולן נתפס כמטרד, גורם מעכב בפני
        הקידמה, אפילו מסוכן (בגלל הטילים שהיו אמורים ליפול על תל אביב).
        מבחינה היסטורית תרבות מדינת תל אביב הזו התחזקה מאוד קצת לפני ואחר
        כך במקביל לנסיונות לסגת מהגולן והיא וסחפה אחריה גם דמויות דומיננטיות
        כמו רבין שבעברם החזיקו בערכים ציוניים קלאסים והצליחה לעוור את עיניהם.

        אהבתי

      • מסכים אתך. כתבתי שבאופן כללי, בתחומי חוץ וביטחון ראשי ממשלות הובילו מהלכים שגרמו לשינוי בדעת הקהל, לעומת סוגיות תרבותיות זהותיות, שבהן הפוליטיקה צועדת אחרי התהליכים העמוקים. בנושא הגולן, דעת הקהל שהתנגדה לנסיגה, בלמה את ראשי הממשלה, וגרמה לכל אחד לא ללכת עד הסוף (עם כי בדיעבד, אני מניח שגם אילו היו הולכים עד הסוף, אסד היה מוצא תירוץ להמנע מחתימה, כי הוא העריך שקיום הסכסוך עם האויב הציוני הוא הדבק המחזיק את העם הסורי הפיקטיבי מאחורי עריצותו). היום, מכל מקום, הסכנה של נסיגה יותר תיאורטית מתאורטית. דוגמה – יש לי חבר ששנים רץ עם מצגת מסוימת, ובאותה מצגת מופיעה מפת ישראל כאשר הגולן צבוע בצבע אחר משל מדינת ישראל. אתמול הוא הודיע לי ששינה את המצגת כי – זהו, כבר ברור לו היום שהסיפור הזה נגמר.

        אהבתי

  3. אמן ואמן אבל אני פחות אופטימי ממך בעניין הכלכלי-חברתי. הברית לפיד-בנט מהבחינה הזו היא חדשות רעות מאד לצדק ולצדקה בישראל, בלי קשר לויכוח מה אמור להיות היחס הנכון בין שני ערכים אלו וכמובן מה בדיוק משמעותם. השיח הכלכלי בחודש האחרון מזכיר את הימים הרעים מאד של ימי נתניהו במשרד האוצר. דומה שכל מה שהצליחו הצמד ביבי את שטייניץ ללמוד בדרך הקשה (גז, סלולר, מחאה חברתית) עומדים צמד "החדשנים" בנט את לפיד להשליך אל פח האשפה ולהוציא משם את הסחורה שרק במקרה אתמול הזכתה עליה תאצ’ר. ומי שחושב שסולידריות והורדת מחיצות אפשרית בלי הגברה של הצדק החברתי, משלה את עצמו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s